Tag it:

למה שונאים אותנו?

הסיקור התקשורתי של הטבח השני בכפר קאנא ממחיש היטב את יחסה של ישראל לחייהם של ערבים, ויכול לספק כמה תשובות לשאלה

מאת ג'ונתן קוק

ההמונים שקראו בשנה שעברה למהפכת הארזים בביירות, אותם "ניצנים ראשונים של דמוקרטיה" שנזרעו כביכול בידי ארצות הברית, אינם אלא זיכרון רחוק. אתמול היינו עדים במקומם לזעמה של לבנון, אשר הופנה כנגד בניין האו"ם בבירה – "חבלי לידה" ראשוניים למזרח התיכון החדש של קונדוליסה רייס.  

אם חפצה ישראל להרחיב את מלחמתה, לא יכלה להיטיב לעשות מלשגר שוב את מטוסי הקרב שלה לכפר קאנא שבדרום לבנון, כפר מעורב המאוכלס בנוצרים ובמוסלמים, ולטבוח שם באזרחים, כמו אמרה לציין בכך יום שנה עצוב. לפני עשר שנים נהרגו בהפצצה ישראלית על הכפר יותר ממאה אזרחים לבנונים שמצאו מקלט בעמדת או"ם במקום.

בעיני הלבנונים ובעיני רוב העולם הערבי, האו"ם מסמל היום את השחיתות שבקהילה הבינלאומית וב"מצפון" שלה. הארגון העולמי, כך הולך ומתברר מדי יום, אינו אלא כלי משחק בידי ארצות הברית, וכברירת מחדל גם בידי ישראל. אין הוא אלא מקור לדיבורים בעלמא, וקולו כה חלוש עד שאין בו כדי לתת גיבוי מוסרי לגינוי חד-משמעי של רצח ארבעה ממשקיפיו הבלתי חמושים בידי צבא ישראל. כיצד יכולה לבנון לצפות מארגון בינלאומי כה חסר אונים שיגן על אזרחיה?

איזון

למותר לציין שהזעם המשתולל שהופנה כלפי בניין האו"ם בביירות יהפוך עם הזמן למעשי אלימות נוספים שיכוונו נגד המערב, לעוד פיגועים נוסח 11 בספטמבר וההפצצות בלונדון ובמדריד. האם יש בכוחן של מתקפות אלה לעורר את ציבורי המערב המנומנמים ולמנוע ממנהיגיהם מלתכנן מלחמת עולם, או שאנשים נוספים מקרבנו פשוט ישתכנעו שהעולם הערבי הוא אכזר וחסר היגיון מיסודו?

למה הם שונאים אותנו? קאנא מספק את התשובות, אך דומה שמעטים במערב אכן מטים אוזן.

במשך כל הבוקר, שעה שערוצי התקשורת הערבית הציגו את הבניין ההרוס בקאנא ואת עובדי ארגון הסהר האדום מחלצים מבין ההריסות יותר משישים גופות מכוסות באבק ובדם, רובן גופות של ילדים, הקרינו ערוצי הטלוויזיה העיקריים בישראל סרטי משפחה.

הערוצים הזרים לא היו טובים בהרבה. תגובותיהם הראשונות של השדרנים המערביים – שנמסרו בטרם יספיקו השדרנים ללטש ולעבד את רשימותיהם ולדווח מכל העמדות – העידו באופן הברור ביותר על דעותיהם ועל הנושא הקרוב ללבם. כל הבוקר התמקדו השדרנים פחות בטבח בקאנא ויותר בהרס בניין האו"ם בביירות, משל היה הבניין סוללת המגן האחרונה שלנו מפני ההמונים המשתוללים של האיסלאם. בראיית עולם כזו, מתגמדים מעשי ההתגרות שלנו למול התגובה המעורפלת, זעמו המדומה של הצד שכנגד.

שדרנינו הקפידו מאוד שלא לתאר את טבח הילדים הלבנונים בכפר קאנא כ"הסלמה" מצד ישראל. מונח זה, שהוטעם בחגיגיות כאשר נהרגו שמונה עובדי רכבת מרקטה ששיגר חזבאללה לעבר חיפה לפני שבועיים, לא הוזכר הפעם כלל. על פי התקשורת שלנו, כאשר אנחנו נפגעים מדובר בהסלמה המחייבת פעולת תגמול; כאשר הם נפגעים, אפשר שהגיעה העת לפתוח בשיחות להפסקת אש.

מגישת חדשות הבי-בי-סי בביירות, ליז דוסֶה, היא התגלמות העיוורון המוסרי הזה. היא גערה בכל אחד מהדוברים הלבנונים על הריסת בניין האו"ם בידי ההמונים. "מדוע הם עושים זאת כאשר האו"ם מנסה לתווך בהסכם הפסקת אש?" שאלה בתימהון כל אחד מהם. כותרות מהדורת חדשות הבוקר אף פתחו בציטוט של ביטוי חרטה שחילצה מפיו של חבר פרלמנט איש חזבאללה בעניין המתקפה על הבניין בביירות, כאילו בתוך כל קציר הדמים של הבוקר, הרס רכוש האו"ם הוא הדבר החשוב מכל. לכך כנראה מתכוונת התקשורת שלנו כשהיא מדברת על "איזון".

הכתב המעולה של הבי-בי-סי בצוֹר, ג'ים מוּיר, העיר באותו שידור כי דווקא לא-לוחמים הם אשר שילמו את מחיר המלחמה הזו, וכי רוב ההרוגים בקרב שני הצדדים הם אזרחים. מאין שאב רעיון זה? בישראל מרבית החללים הם חיילים, אך קשה להסיק זאת משידורי התקשורת שלנו. ברוח דומה דיווח ג'ונתן צ'רלז מחיפה שהיה זה "יום קשה" לשני הצדדים, והוסיף – למקרה שכוונתו נעלמה מעינינו – שישראל עברה יום קשה בחזית המדינית. אילו מאמצים חייבים שדרנינו לעשות על מנת לשמור על אי-משוא פנים שעה שאנו טובחים בחפים מפשע!

חלק מתשלום

כרגיל, ניתן לסמוך על ישראל שתצדיק את שאין לו הצדקה. דוברת מטעם הממשלה אמרה לבי-בי-סי בראיון פשטני אחר, שהצבא לעולם לא יכוון לאזור שידוע שנמצאים בו אזרחים לבנונים. בהמשך דבריה הפתלתלים טענה להגנת מדינתה שהצבא יודע שחזבאללה מסתתר מאחורי אזרחים. אם כך הדבר, הרי שברגע שהטייס הפציץ את לוחמי חזבאללה, שלדעתו היו בתוך הבניין, הוא ידע שגם אזרחים ייאלצו לשלם את המחיר. אלא שלוחמי חזבאללה כלל לא שהו בבניין.

התפלפלות אינסופית זו נועדה להרדים אותנו לכדי הסכמה שבשתיקה. אבל רק עירנות תוכל להבטיח שנמשיך לשאול את השאלות הנכונות. כיצד, למשל, לאחר שמזל"טים ומטוסי ריגול שלה חגו בשמי דרום לבנון במשך קרוב לשלושה שבועות, לא ידעה ישראל שמאות אזרחים שוהים עדיין בקאנא? אך איש לא העלה את השאלה.

אם נתעלם מההתנצלות, הן מצד ישראל והן מצד אמצעי התקשורת שלנו, ההתקפה האווירית על קאנא –  גם עם הפרשנות הטובה ביותר – נראית דו-ערכית במידה מסוכנת לגבי המחיר בחיי אנוש. ציניקנים יכולים אף להמשיך ולשאול: ההיתה ההתקפה מכוונת להזהיר את שאר האזרחים שעדיין שוהים בדרום ללבנון ולאותת להם לעזוב ללא דיחוי? האם הצבא הישראלי, לאחר שכשל באופן ברור במלחמה הקונבנציונלית, מנסה לקבל אור ירוק כדי להתחיל במלאכת הבערת החזבאללה בעזרת פצצות מצרר ופצצות תבערה, הנפאלם של המזרח התיכון? האם התשובה טמונה בהכרזה שהכריז ראש הממשלה אהוד אולמרט, שבה הבטיח ברוב נדיבותו לאזרחים 24 שעות של מעבר בטוח לצורך יציאה מדרום לבנון?

ואולי נועד הטבח לשמש כעונש לאנשי הכפר קאנא, אותם אנשים החיים בקרב החזבאללה, המקורבים לחזבאללה, המאמינים שהחזבאללה הוא המגן הטוב ביותר מפני כיבוש ישראלי נוסף? האם לא לכך בדיוק התכוון שר המשפטים חיים רמון כאשר הכריז בפגישת ממשלה בשבוע שעבר כי "כל אחד בדרום לבנון הוא מחבל וקשור לחזבאללה"?

משה מרזוק, לשעבר קצין בכיר בצבא הישראלי המשמש היום כ"מומחה ללוחמה בטרור" באחד מהמוסדות האקדמיים המובילים במדינה, אמר בראיון לשבועון היהודי-אמריקאי The Forward שאחת ממטרותיה של ישראל במלחמה זו היא ללמד את הקהילה השיעית בלבנון שיהיה עליה לשלם מחיר כבד בגין פעולות החזבאללה. ייתכן שקאנא הוא חלק מתשלום זה.

ישראל מציעה תירוץ נוסף לטבח: לטענתה היא פיזרה בקאנא כרוזי אזהרה, הקוראים לתושבים לעזוב את האזור. שוב יכולים הציניקנים שבינינו להזכיר שכרוזים אלה הופצו ברוב אזורי דרום לבנון עשרה ימים לפני הטבח. לתושבי קאנא לא היתה סיבה להניח שגורלם יהיה רע מזה של מקומות אחרים; נהפוך הוא – הם יכלו לצפות לטוב, מתוך הנחה שישראל לא תעז לבצע כאן בשנית פשע מלחמה, לאחר שכוחותיה טבחו ביותר ממאה אזרחים בשנת 1996.

הציניקנים יוכלו גם להבחין בכך שישראל הפציצה את כל דרכי המילוט מהדרום וירתה לעבר כל מה שנע לאורך מה שנותר מהן. גם לא נעלם מעיניה שלרוב המשפחות בכפר אין מכונית שתוכל להסיעם אל מחוץ לכפר, שנבצר מהן להשיג דלק למכוניות שנותרו לאחר שישראל הפציצה את כל תחנות הדלק, ושכך או כך, אין להם שום מקום לברוח אליו.

הגם שכל הדברים הללו נכונים, הם מסיחים את דעתנו מהבעיה האמיתית: לישראל אין שום זכות לרוקן את דרום לבנון מאוכלוסייתה, להפוך מיליון אנשים למחוסרי בית רק בגלל שכרוזי אזהרה קוראים להם להסתלק. ג'ים מויר איכזב את עצמו ואותנו כאשר ציין שדרום לבנון "אינה אזור שניתן לרוקן מיושביו בן לילה". אולי לא, אך השאלה הבסיסית יותר היא מדוע יש לרוקן אותה מיושביה. באיזה שלב מעד השדרן הבינלאומי והחליק מבלי משים לתוך סדר היום הקובע שעל דרום לבנון לעבור טיהור אתני כדי להניח את דעתה של ישראל?

טיל החייבר הראשון

העיתונות שלנו אינה ערה לסטנדרטים הכפולים. האם לא הזהיר מנהיג חזבאללה כמה ימים מראש קבל עם ועדה על כוונתו להתקיף את חיפה אם ישראל תמשיך בתוקפנותה ותסרב למשא ומתן על חילופי שבויים? האם לא הוזהרו גם הישראלים לעזוב? והאם נניח לחזבאללה להשתמש בכך כדי להצדיק את אש הטילים שירה על ישראל?

ביום שישי ירה חזבאללה את טיל החייבר הראשון שלו, שנשא 100 ק"ג חומר נפץ, ליד נצרת. יכולנו לחוש את האדמה רועדת מעוצמת ההדף. המיליציה השיעית חיכתה יותר משבועיים בטרם תשגר ראש נפץ בגודל כזה, וגם זאת רק לאחר ששבה ואיימה שתעשה זאת אם ישראל תמשיך במתקפתה. מי יצביע על כך שלו רצה חזבאללה, לו באמת היה מעוניין בהשמדת מדינת ישראל, היה יכול לשגר את טילי החייבר מהיום הראשון?

בשבת הבטיח נסראללה לירות טילים קטלניים עוד יותר "מעבר לחיפה" אם תסרב ישראל לתמוך בהפסקת אש. מי בבי-בי-סי, בסי-אן-אן או בכל אחד מערוצי התקשורת האחרים שלנו ראה באזהרה זו סימן שחזבאללה עומד לשגר בימים הבאים טילים שיגיעו עד חדרה, נתניה או תל אביב?

אין מדובר כאן במלחמה בין שני נרטיבים או אפילו בין שתי השקפות עולם. זוהי מלחמה שבה אנו, המערב, משמשים פה לשני הצדדים. מלחמה שבה אנו מגדירים את משמעות הסבל והמוות ומשמעות השלום והניצחון. מלחמה שבה רק האנושיות שלנו נחשבת, כי רק את כאבנו אנו חשים בתקוף חבלי הלידה.

יולי 2006

לידים

הזעם המשתולל שהופנה כלפי בניין האו"ם בביירות יהפוך עם הזמן למעשי אלימות נוספים שיכוונו נגד המערב, לעוד פיגועים נוסח 11 בספטמבר וההפצצות בלונדון ובמדריד

בשעה שערוצי התקשורת הערבית הציגו את הבניין ההרוס בקאנא ואת עובדי ארגון הסהר האדום מחלצים מבין ההריסות יותר משישים גופות, הקרינו ערוצי הטלוויזיה העיקריים בישראל סרטי משפחה

כל הבוקר התמקדו השדרנים פחות בטבח בקאנא ויותר בהרס בניין האו"ם בביירות, משל היה הבניין סוללת המגן האחרונה שלנו מפני ההמונים המשתוללים של האיסלאם

לא נעלם מעיני ישראל שלרוב המשפחות בכפר אין מכונית שתוכל להסיעם אל מחוץ לכפר, שנבצר מהן להשיג דלק למכוניות שנותרו, ושכך או כך אין להם שום מקום לברוח אליו