Tag it:

מדי יום משתתפים שופטים, נאשמים ועורכי דין בהצגה הזאת. חברות מחסוםווטש יוצאות לבתי המשפט הצבאיים כדי להתבונן בעין אזרחית בפסאדת האדמיניסטרציה של הכיבוש

כות מדור: עלה התאנה

האחוזה הפרטית של השב"כ

מדי יום משתתפים שופטים, נאשמים ועורכי דין בהצגה הזאת. חברות מחסוםווטש יוצאות לבתי המשפט הצבאיים כדי להתבונן בעין אזרחית בפסאדת האדמיניסטרציה של הכיבוש

לגבי הישראלים, חיילים או אזרחים, משמשת מערכת השיפוט הצבאי עלה תאנה על ערוות הכיבוש. מצד אחד היא מכשירה פשעים חדשות לבקרים בכך שהיא משנה את שמם (סיכולים במקום רצח ללא משפט, חישוף במקום עקירת מאות זיתים, מעצר במקום חטיפה וכן הלאה), ומצד שני היא מטריחה המון עורכי דין, קוראת להם למילואים ומושיבה אותם לשפוט ולענוש את תושבי השטחים הכבושים.

במערכת השיפוט הצבאי החלה על אוכלוסייה תחת כיבוש מובנה מלכתחילה המרכיב של אי-חוקיות. האוכלוסייה העומדת למשפט לא בחרה את הרשות המחוקקת והיא מסרבת להכיר בחוקיה. המוציאים לפועל – השופטים – אינם באים מקרבה. מסורתה אינה מסורתם, תרבותה אינה תרבותם ושפתה אינה שפתם. האינטרסים שלהם מנוגדים ומערכת המשפט שהיא כופה עליהם היא בעצם מערכת ענישה בלבד. הפלסטיני העומד למשפט בבתי המשפט הצבאיים הוא אדם בודד מאוד. אין לו מדינה העומדת על זכויותיו ויכולה להגן עליו, והאמנות הבינלאומיות המגינות על זכויות האסירים אינן חלות עליו. בשל תירוץ משפטי ישראלי, הטוען כי משטר כיבוש תקף רק כשמדינה אחת כובשת מדינה אחרת, והיות שהשטחים הכבושים לא היו מדינה בעת כיבושם (וגם עכשיו לא) – אין אוכלוסייתם זכאית להגנת האמנות הבינלאומיות הללו.

המשפט הצבאי הוא עוד בטונדה במערכת החונקת של הגבלת התנועה. הביקורת הנמתחת להלן על דרכי המעצר, תנאיו, על ההאשמות השונות, כולל האשמות השווא ועל העונשים והקנסות השערוריתיים, אינה טוענת בשום פנים כי הכל עורבא פרח וכי כל העומדים למשפט זכים וטהורים. לא. כל אלה, יש לזכור, נעצרים על התנגדותם או התנגדותם הפוטנציאלית או על היותם חלק מן החברה המתנגדת לכיבוש. רבות מן הפעולות הללו אולי אינן מקובלות עלינו, אבל אנחנו זוכרות בכל רגע מיהו הכובש ומי הנכבש, ובידי מי נתונה ההחלטה להפסיק את מרחץ הדמים הזה.

במהלך התצפית בהארכות המעצרים בחרנו לספר באופן מפורט על מקרה אחד, המלמד לדעתנו על הכלל.

מגרש הרוסים, יום ב' 12.6.06, בוקר. משקיפות: מיכל זופן, חוה הלוי (מדווחת).

השופט: רס"ן שמואל פלישמן. עו"ד: מחמוד חסאן

איברהים אבו דלאו, סטודנט באוניברסיטה האמריקאית בזבאבדה, ליד ג'נין, נושא תעודת זהות כחולה. נולד בעומאן. הוריו פלסטינים מאלעזרייה, שקיבלו בשעתו תעודות זהות ישראליות. לפני שנה או שנתיים, בתום לימודיו התיכוניים, בא לאזורנו כדי להמשיך את לימודיו באוניברסיטה האמריקאית ליד ג'נין. הוא נעצר ב-24 באפריל ומאז, 52 יום, הוא נמצא בחקירות. אחרי 5 ביוני הועבר חומר החקירה לתובע הצבאי בסאלם (כדי שיישפט בבית המשפט באזור שבו "נעברו העבירות"). לאחר מכן נשלח למחנה עופר להישפט. שם לא מצאו את התיק שלו ולא ידעו מה לעשות איתו. אחרי בירורים לקחו אותו לסאלם. גם שם לא מצאו את התיק ולא ידעו מה לעשות איתו ועל כן החזירו אותו למגרש הרוסים. אנחנו פגשנו אותו אחרי גירסת "סייר וטייל ברחבי ישראל" על פי חוקת השיפוט הצבאי. השוטר החוקר ביקש להאריך את מעצרו בעשרה ימים נוספים, וכך התנהל הדיון:

עו"ד: ממתי הוא עצור?

שוטר: מה-24 באפריל

עו"ד: האם החשוד יודע במה נחשד?

שוטר: חברות בארגון עוין וסכנה לביטחון האזור.

עו"ד: מהו הארגון?

שוטר: איני מכיר את הפרטים (ואכן הוא לא הכיר אותם ועל שאלות רבות לא ידע להשיב וגם לא חשב שזה עניינו אבל אנחנו יודעות ועוד נספר לכן).

עו"ד: האם נכון לומר שפעילותו היא מכירת ספרים בדוכן ביריד מחשבים שנערך באוניברסיטה?

השוטר: הפנה את השואל לדו"ח הסודי, אבל השופט עיין בתיק שלפניו ואמר שהאשמה היא פעילות והשתייכות לארגון עוין (איזה ארגון? המסתורין מתעבה. חכו בסבלנות).

עו"ד: האם נכון שאחת ההאשמות היא שהוא רקד במסיבה של הארגון?

שוטר: ההאשמות מפורטות בדו"ח הסודי.

עו"ד: איפה בוצעה העבירה?

שוטר: אנחנו לא נמצאים בשלב ההוכחות ואינני חייב לענות לך, אבל אני מוכן לעיין שנית בתיק ולומר לך (השוטר אומר שזה עיון שני, לדעתי זהו עיון ראשון). אחרי העיון ענה השוטר: בזבאבדה (כלומר, באוניברסיטה). לסיכום חזר השוטר על בקשתו להאריך את המעצר כמבוקש, דהיינו בעשרה ימים, כדי להשלים את פעולות החקירה.

עו"ד: החשוד נמצא במעצר כבר 52 יום, הוא היה חבר בארגון ג'בהת אלאמל (חזית התקווה), שהוא חלק מאתיחאד אלטלאבה (הסתדרות הסטודנטים של האוניברסיטה), במשך סמסטר אחד. הוא מכר ספרים בדוכן ורקד באיזו חפלה של  ג'בהת אלאמל. חקירתו האחרונה היתה ב-24.5, כלומר לפני 19 יום. כל הנסיבות, העברתו מכאן לשם הלוך וחזור,  מראות על התרשלות בניהול התיק. יש לו משפחה בירושלים שמוכנה לערוב לו ערבות כספית. לסיכום ביקש העו"ד שחרור בתנאים מגבילים או מעצר בית – כל אלה עד למשפט.

השופט בהחלטתו פירט את העבירות שבהן נחשד העציר. נוסף על הפעילות בארגון הסטודנטים, המכירה והריקודים, צוין כי אחד התלמידים ביקש ממנו לעזור לו להיכנס לירושלים. "למזלו", כך השופט, "הוא סירב". אם הוא סירב, למה זה נכלל בתיק החקירה?

עוד עבירות: הוא ניסה לגייס עוד שני סטודנטים לפעילות בג'בהת אלאמל, אבל הדבר לא עלה בידו.

מתן מקלט – סטודנט אחד ביקש ממנו להלין אותו בחדרו משום שהעיר שכם סגורה ומסוגרת ואין לו (למבקש) מקום להעביר את הלילה, ואבו דלאו נענה לבקשה. והעבירה האחרונה היא  – השערות סומרות ממש – שהוא הלך לבקר חברה ללימודים, גם היא "פעילה בארגון", ושם הוא פגש את בתו של אחמד סעדאת.

החלטת השופט: הארכת מעצר בארבעה ימים. אם לא יוגש כתב אישום עד 15.6 ישוחרר החשוד בתנאים שיקבע בית המשפט. לא תהיה הארכה נוספת.

ב-15 ביוני הלכו חברותינו לבית המשפט בסאלם כדי לעקוב אחרי המשך משפטו של אברהים אבו דלאו ואפשר לקרוא את דיווחן ברשת ובאתר. קיצורו של הסיפור – עוה"ד נסע לסאלם, שם אמרו לו שהבחור בכלל נשפט במגרש הרוסים. מיהר העו"ד למגרש הרוסים. שם ביקש השוטר להאריך את המעצר בעוד ארבעה ימים. לזאת סירב השופט (בגלל החלטת השופט מיום ב'), והחליט שהבחור ישוחרר בערבות של 10,000 ש"ח ולכך יערבו שני אנשים. המשפחה הביאה את הסכום הזה ואת שני הערבים אבל איברהים, העציר, כבר לא היה שם. שלחו אותו שוב לסאלם. מיהר העו"ד לסאלם. בסאלם טענה התובעת שהמשפחה לא מילאה אחרי תנאי השחרור ולכן הבחור לא ישוחרר. וכו' וכו' וכו'. העו"ד, והעציר, והמשפחה, והשוטר, והתובע, ודמי הערבות והשופט ועוד ועוד ועוד.

בערך בשעה 6.30 דיברתי עם מחמוד חסאן, העו"ד. הוא היה בדרכו חזרה לירושלים, ואיתו במכונית – מי אם לא מיודענו איבראהים אבו דלאו, אשר שוחרר בתנאים מגבילים בערבות של 10,000 ש"ח עד למשפטו ב-20 באוגוסט בסאלם.

מבוסס על דוחות של מחסוםווטש מבתי המשפט הצבאי: www.machsomwatch.org

לידים:

המשפט הצבאי הוא עוד בטונדה במערכת החונקת של הגבלת התנועה. הביקורת הנמתחת להלן על דרכי המעצר, תנאיו, על ההאשמות השונות, כולל האשמות השווא ועל העונשים והקנסות השערוריתיים, אינה טוענת בשום פנים כי הכל עורבא פרח וכי כל העומדים למשפט זכים וטהורים

החשוד מכר ספרים בדוכן ורקד באיזו חפלה של  ג'בהת אלאמל. נוסף על הפעילות בארגון הסטודנטים, המכירה והריקודים, צוין כי אחד התלמידים ביקש ממנו לעזור לו להיכנס לירושלים, ו"למזלו הוא סירב"