Alternative Information Center - The cost of the occupation

לשלם את מחיר הכיבוש

מחיר היוהרה – ספרו של שלמה סבירסקי

שיר חבר

ספרו של שלמה סבירסקי, מחיר היוהרה,^ⁱ מציג את עלות הכיבוש לישראל.

אינתיפאדת אל'אקצא שפרצה באוקטובר 2000 הניעה את אחד מתהליכי המיתון העמוקים ביותר שידעה ישראל. עם פרוץ האלימות בשטחים ירד השכר, המריאו האבטלה והעוני, והבנה חדשה צמחה בקרב הזרם המרכזי בישראל. רבים סבורים עכשיו שהמשאבים שהושקעו בכיבוש ובהתנחלויות, הם נטל על האוכלוסייה בישראל. המדינה, שאינה מצליחה לקיים רמת חיים נאותה לאוכלוסייתה, משקיעה סכומי עתק ומאמץ רב בשימור שליטתה באוכלוסייה הפלסטינית ובקידום רווחתן של ההתנחלויות. ^ⁱⁱ

סבירסקי מצטרף לדעתם של כלכלנים בכירים בישראל. אריאל רובינשטיין, אריה ארנון, דן בן-דוד, איתן ברגלס וחיים בן שחר הם בין הכלכלנים הישראלים המתריעים על העול הכלכלי שהכיבוש מטיל על הכלכלה הישראלית. כולם (מלבד ארנון) מחזיקים באופן כללי בהשקפות כלכליות ימניות, אך בשל התנגדותם לכיבוש הם משייכים את עצמם לשמאל המתון. ^ⁱⁱⁱ

עלותו הכלכלית של הכיבוש נחקרה בידי דרור צבן, מוסף "הארץ", נאור גמליאל ומרכז אדוה. כולם, כולל מחקרו של סבירסקי, טוענים שמחיר הכיבוש חל על כלל החברה בישראל, שכן אותם משאבים שהופנו לכיבוש היו עשויים לפתח את החברה הישראלית ואת כלכלתה. ^{^iv}

יוהרה וצניעות

לטענת סבירסקי לא הכיבוש עצמו הוא שהזיק לכלכלה הישראלית, אלא ההחלטות והמדיניות שעיצבו אותו. בראיון לעיתון "גלובס" הוא קובע שהחלטתה של ישראל לדכא את ההתפתחות הכלכלית של הפלסטינים היא שהפכה את הכיבוש ליקר כל כך. ^{^v}זוהי היוהרה הישראלית שהעניקה לספר את שמו, אך סבירסקי עצמו נוקט בגישה צנועה וזהירה במחקרו.

בתחילת ספרו מודה סבירסקי כי המחיר ששילמו הפלסטינים במשך שנות הכיבוש גבוה בהרבה מזה ששילם הציבור הישראלי. אחרי הצהרה זו הוא מתמקד בהקרבה שנכפתה על הישראלים בידי ממשלתם והמתנחלים כדי לממן את הפרויקט הראוותני של הכיבוש.

סבירסקי מציין כי הכיבוש המוקדם היה רווחי לישראל. הרווחים הגיעו ממקורות רבים: ניצול השכר הנמוך המשולם לפלסטינים, מסים שנגבו מהם ללא תמורה, אילוצם לשלם על "הוצאות הביטחון" של השליטה על חופש התנועה שלהם, מונופול על יבוא ויצוא מהשטחים הכבושים, הפקעת אדמות והחרמת כספים שיועדו לפלסטינים. אך אלה הם רק רשימה חלקית של מקורות הרווח של ישראל.^{^vi}

למרות הרווחים הרבים שהכיבוש הניב לישראל מאז 1967, מאז פרוץ האינתיפאדה הראשונה בסוף 1987 הפך הכיבוש לנטל כלכלי. ההתנגדות הפלסטינית היא שהפכה אותו לבלתי משתלם, תוצאה של היוהרה הישראלית, שציפתה מהפלסטינים לחיות בכניעות תחת משטר הכיבוש.

צניעותו של סיברסקי מתבטאת ברגישות שבה הוא ניגש לפרויקט בעל היקף כה רחב. הסקירה של סבירסקי מקיפה והוא מציג קשת רחבה של מחקרים ובהם מסקנות הסותרות לעיתים זו את זו. מחיר היוהרה הוא ספר שמנסה להישאר אובייקטיבי ככל האפשר, להציג את החומר ולאפשר לקוראים להסיק ממנו את מסקנותיהם בעצמם. כל כן, ספרו אינו עוסק בתחזיות לעתיד.

פירוט העלויות

מחיר היוהרה, כמו מקורות אחרים, מוכיח עד כמה מחיר ההתנחלויות אינו נפרד ממחיר הכיבוש עצמו. מוצבים צבאיים השומרים על התנחלויות מדכאים בעצמם את האוכלוסייה הפלסטינית המקומית. הפעילות הצבאית מובילה להפקעה נוספת של אדמות כדי לבנות עוד התנחלויות. ההוצאה הופכת, על כן, למנוע המניע את עצמו. הוצאות אזרחיות מובילות להוצאות צבאיות, ולהפך.^{^vii}

מחקר מסוג זה סובל, באופן בלתי נמנע, ממחסור בנתונים חשובים המוחזקים בידי הצבא ומשרד הביטחון. נתונים כאלה הכרחיים לניתוח מקיף אך נשארים חסויים בשל התירוץ הנצחי של שיקולי ביטחון. סבירסקי מסביר שזו הסיבה שאין הוא יכול להעריך את העלות הכוללת של הכיבוש. לפיכך סבירסקי מתבסס על מקורות חלקיים בלבד.^{^viii}

השלכה מנתונים קצרי טווח על תקופות ארוכות, וחיבורם לכדי תמונה שלמה חרף מחסור בנתונים מאלצים אותנו להתייחס לעלויות המחושבות כאל אומדן בלבד.

למרות המגבלות הללו, בראיון ל"גלובס" אמר סבירסקי שהאומדן הטוב ביותר של עלות הכיבוש כיום הוא 100 מיליארד ש"ח (כ-23 מיליארד דולר). את המספר הזה הוא לא כלל בספרו.^{^ix}

הנתונים הנסתרים

לאחר הסכמי אוסלו החל משרד הפנים להזרים בחשאי להתנחלויות מיליוני שקלים מדי שנה, עד לסכומים של 66 מיליון ש"ח בשנה. ב-2004 היה הסכום שהועבר להתנחלויות באמצעות משרד הפנים זהה לסכום שהוקצה לכול המועצות המקומיות שבמצוקה בתוך הקו הירוק. שר פנים סורר הדליף את הידיעה על ההליך הזה לתקשורת. חצי מהכסף נקרא "מענקי אוסלו", והחצי השני נקרא "מענקי אינתיפאדה". יש לציין כאן כי אפילו לשרים בממשלה אין גישה לנתונים האמיתיים של עלות הכיבוש, כפי שמלמד הניסיון של כמה שרים שניסו לאסוף נתונים כאלה אך נכשלו. ^{^x}

האופי המחתרתי שבו הועברו הכספים נובע משתי סיבות: האחת כדי להימנע מתגובה זועמת של הציבור על ההטבות שמהן נהנים המתנחלים; השנייה היא שהסובסידיות המיוחדות שניתנות למתנחלים מעודדות אנשים לעבור לגור בהתנחלויות. בכך הן מהוות הפרה של אמנת ז'נבה הרביעית, האוסרת על העברת אוכלוסייה אזרחית לשטח כבוש. כדי להסתיר את ממדי הפיתוי שהממשלה יוצרת כדי לעודד אנשים להפוך למתנחלים. אינספור הסובסידיות השונות, ההטבות הישירות והעקיפות וההקלות במסים יוצרות עמימות המקשה לעקוב אחר העברות כספים להתנחלויות. ^{^xi}

חישוב העלות

הניתוח של סבירסקי הוא נרחב, אך אינו ממצה. הוא אינו מנסה לחשב את העלות הכוללת של הכיבוש, ומשאיר בחוץ נושאים רבים. על בסיס הניתוח שלו אפשר לנסות לשרטט הערכה טובה יותר לעלות הכוללת של הכיבוש. סיכום ואקסטרפולציה של העלויות השונות שהוא מזכיר, הוספה של עלויות מסוימות שהוא משאיר מחוץ לדיון וחישוב הריבית המצטברת עליהן, מאפשרים להעריך מחדש את עלות הכיבוש הכוללת.

הגרף שלהלן הוא פירוט אלטרנטיבי של העלויות, המתבסס על הנתונים המעודכנים שמביא סבירסקי ומקורות נוספים. הסכום הזה הוא 431 מיליארד ש"ח מאז 1967 ועד היום, במחירים של היום. ^{^xii}

השלכות ביטחוניות

כמעט 63% מהעלות הכוללת של הכיבוש לישראל הן הוצאות ביטחון, כפי שמראה הגרף. העובדה שהוצאות הביטחון גדולות בהרבה מכל ההוצאות האזרחיות האחרות משמעותה שהכיבוש יקר בעיקר בגלל ההתנגדות הפלסטינית. הפלסטינים הם, למעשה, הכוח האמיתי שמוציא את ישראל מהשטחים הכבושים, מכיוון שהם מקשים ומייקרים כל צעד שישראל עושה שם והופכים את הכיבוש לנטל גובר והולך על ישראל. זוהי הנקודה החשובה ביותר שסבירסקי מעלה בספרו.

פיצויים

עוד נושא שסבירסקי אינו מתייחס אליו הוא הפיצויים. אחת ההערכות האחרונות של עלות מה שמכונה "תוכנית ההתנתקות" עומדת על 8.5 מיליארד ש"ח. כ-7 מיליארד מתוכם הם פיצויים למתנחלים אלה. מתכננים עתירות נוספות כדי לדרוש עוד כסף. ^{^xiii} המתנחלים בעזה הם פחות מ-1.7% מכלל אוכלוסיית המתנחלים, כך שהפיצויים למתנחלים בגדה המערבית ובירושלים במקרה של נסיגה עתידית יגיעו לסכום העולה על 421 מיליארד ש"ח (לא כולל גידול עתידי באוכלוסיית המתנחלים). סכום זה משתווה כמעט לכל עלויות הכיבוש עד כה. סך העלות המצטברת של הכיבוש אינה כוללת את העלות הפוטנציאלית של פינוי עתידי. המתנחלים אשר קיבלו תמיכה וסבסוד מתמשך ואינטנסיבי מן הממשלה כמעט בכל תחום של חייהם, מבקשים כעת פיצוי בגין אובדן מעמדם המועדף. אם נכלול את הוצאות הביטחון אבל לא נחשב את הריבית, נמצא שכל מתנחל קיבל מדי שנה, מאז תחילת הכיבוש, יותר מ-21 אלף ש"ח מעבר להשקעה הממשלתית בשאר אזרחי המדינה.

ההערכות שלעיל לוקחות בחשבון אינה מחשיבה את הפיצויים לפלסטינים. אם, בסופו של דבר, תצטרך ישראל לפצות את הפלסטינים על ארבעה עשורים של כיבוש, תהיינה ההערכות הקודמות אפס קצהו של המחיר האמיתי.

מי באמת משלם את המחיר

רוב העלויות, ובעיקר הוצאות הביטחון, משולמות דרך תקציב המדינה. שאר העלויות הנסקרות אצל סבירסקי משולמות באמצעות מוסדות ממשלתיים כמו המוסד לביטוח לאומי, ההסתדרות הציונית או מפעל הפיס. סבירסקי אינו מחשב עלויות שהוטלו על אזרחים פרטיים. רוב תקציב הממשלה ממומן מכספי המסים שגובה המדינה מן הציבור.

עם זאת, מעבירה ארצות הברית לישראל כ-1.8 מיליארד דולר בשנה בדרך של סיוע צבאי בלבד מאז שנת 1973. סכום זה, בצירוף ריבית, מכסה ללא ספק את הוצאות הביטחון של הכיבוש. מדוע מוצאת ארצות הברית לנכון לממן את הכיבוש הישראלי? האם הפסקת הסיוע תאלץ את ישראל קץ לכיבוש?. ^{^xiv}מחקר שערך וויליאם באוולס טוען שהכלכלה הישראלית כבר נמצאת על סף קריסה, ועומדת על תלה באופן מלאכותי רק בזכות העובדה שארצות הברית מממנת את כיבוש השטחים באופן ישיר. ^{^xv}

רווחי הכיבוש

לצד עלויות הכיבוש, יש כאלה שמרוויחים ממנו עד היום. הרווחים מהכיבוש הם נפוצים ורבים מכדי לדון בהם כאן, אבל חשוב להבין אותם כדי לנתח את הסיבות לכיבוש המתמשך. למעשה, המושג "עלות" שהשתמשנו בו כאן עלול להיות מטעה. לצד הנזק הכלכלי שהסב הכיבוש היתה בו גם חלוקה מחדש של ההכנסות. בכל פעם שהממשלה הוציאה עוד כספים על מימון הכיבוש, מישהו גזר קופון מן הכסף הזה: מתנחלים, קצינים, ראשי התעשייה הצבאית, שכירים והמגזר הפיננסי הרוויחו כולם מן הכיבוש.

מסקנה

במונחים כספיים, הכיבוש הישראלי בשטחים הוא הפרויקט היקר ביותר של ישראל מאז 1967. ישראל בחרה לנהל את הכיבוש בדרך של דיכוי הכלכלה, התרבות, זכויות האדם וכבודם של הפלסטינים. דיכוי זה עורר את הפלסטינים למאבק על זכויותיהם