Tag it:

על הסף

לין חלוזין-דברת

רעידת אדמה באולם הריקודים

מבחינת הערבים בחיפה, ואת זה כדאי לכולם לדעת, המושג "עורף" אינו שייך אך ורק לעיר בה הם גרים וליישובי הצפון. מבחינתם, גם ביירות ויישובי הדרום הינם עורף אזרחי. [...]זכרו כי כמעט לכל משפחה בחיפה יש קרובים או מכרים בלבנון. מבחינה לאומית, תרבותית והיסטורית, מדובר למעשה באותו עם ובאותה אומה. ולכן הם צופים בחרדה, בצער רב ובחוסר אונים לא רק במראות עירם המופגזת, אלא גם במראות החורבן בלבנון.

עו"ד וליד חמיס, סגן ראש עיריית חיפה, 30.7.06[1]

אז כן, היום אני יושבת וכותבת מחדר הביטחון, ויחד עם בעלי וילדיי חולמת על היום שאחרי. לא היום שאחרי המלחמה אלא היום שאחרי עזיבת העיר. כי אולי חיזבאללה רוצה לרמוס לי את הבית, אך אתה רוצה לרמוס לי את הכבוד העצמי. הפחד היום הוא לא מפני הערבים שמנסים "לחסל אותנו" אלא מפנינו. אנחנו "נחסל" פה אחד את השני.

someone55, במכתב פומבי לראש עיריית קרית שמונה, 3.8.06[2]

ב-12 ביולי, היום שבו נפתחה המלחמה החדשה, קרסו המרחבים המוגנים אל תוך עצמם. לפתע לא היה ברור בכלל איפה בטוח ואיפה מסוכן ובשביל מי. המקלטים היו נעולים ואף אחד לא ידע איפה המפתח. הנציגים הנבחרים נאלמו; האזרחים חיפשו את המדינה ולא מצאו. ההיגיון הפרדוקסלי של הגבול המזרחי הפך מגפה מתפשטת – ככל שגובהות החומות נמחק הגבול. בהתאם, ככל שהתאמצו הכוחות הישראליים להגן על הסף, כך הפך הבוץ עמוק יותר והגבול רחוק יותר. החיילים הפצועים שהחלו מטפטפים אל בתי החולים היטיבו למלמל למצלמות הטלוויזיה שהם רק מחכים לרגע שבו יוכלו לקום כבר ממיטותיהם ולחזור לחבר'ה בשטח. הם ידעו על מה הם מדברים: החזית היתה בבית. החזית היתה למעשה בכל מקום, ומהר מאוד אף מקום כבר לא נשאר מקום. לכאורה היה זה מאבק על שליטה מרחבית בציר האופקי. תוך שהוא סולל דרכו ללב הקונצנזוס הלבנוני, נסראללה פדה באש את זיכרון הרצף הטריטוריאלי הערבי: עזה זה אנחנו, והקוץ הציוני הזה שתקעתם לנו בגרון – נצליח לסבול אותו בינתיים אם תכבדו את הגבול. החזירו לנו את האסירים ואת שבעא והפסיקו לעוף לנו בשמים. המרחב הוא אחד, יחיד ואחיד, והפלסטינים של הגליל והכרמל התבקשו בינתיים לשלם את המחיר. מן הידועות הוא שמטרות נוטות להצדיק את האמצעים ולא להפך. מן הצד השני של מלחמת העולמות הטריחה את עצמה רייס לבוא לעשות כאן סדר לקראת ראש השנה: גם בלבנון יש כוחות רצויים יותר ופחות לממשל, וכמה פצצות חכמות יסדרו מחדש את ההתנגשות החזיתית בין הציביליזציות. למזרח התיכון ולעולם בכלל יש הוראות שימוש, וגם בגיהינום צריך להיות סדר. עת להבעיר ועת לחלק אזורי השפעה בין מעצמות המערב, אז תפסיקו לבלבל את המוח.

אבל איכשהו משהו לא הסתדר. משהו יסודי מאוד התערער, וככל שהתמעטו נקודות האחיזה במרחב המוכר כך הצטיידה מכונת המלחמה במפות גדולות יותר. סוריה כזכור לא ויתרה על הגולן; לרוסיה אינטרסים בכור הגרעיני הנובט באיראן. אם איראן מעבירה נשק לחיזבאללה דרך סוריה לא יכול להיות שיהיה חשמל ברצועת עזה; אם צריך להחזיר את גלעד שליט חייבים להחריב את בעל בק. ואולי להפך? הכל ממילא גלובלי, מה זה משנה.

רק הקברים נותרו לוקאליים מאוד. הרטוריקה של הטובים נגד הרעים צעקה חזק יותר ויותר, והאש איכלה עוד אבחנות והפרדות. ככל שנקפו השעות גברו הספקות, גם אם לא כולם העזו לומר זאת. לרבים כבר לא היה ברור של מי המלחמה הזו, על שום מה ובשם מה. הפנים הפך לחוץ ואפילו השמים לא הֵהינו להיות יותר גבול: בעזה, בשדרות, בחיפה, בביירות ובטריפולי המטירו השחקים אש על יושבי האדמה. אם היה העולם טורח להסיט את מבטו מזרחה, אל האדמה הפצועה, החתוכה, המנותחת לאינסוף חתיכות קטנטנות של אזורי שליטה, פיקוד, השפלה וציות, הוא היה רואה: במעבדת הכיבוש הפך מרחב המלחמה למפלסי. לאחר שאזלה האדמה הגיע הזמן לארגן את השליטה גם בציר האנכי. הרמטכ"ל הכחול הראשון של מדינת ישראל הדגים בבומים על-קוליים את מה שתושבי חַבּלֶה, בית חאנון וחברון כבר יודעים מזמן: זה הולך לגובה, למטה, באלכסון ולצדדים. הקרב על השליטה במרחב לא נעצר בחומות שעל פני הקרקע; הוא בכל מקום – במים, באוויר ומתחת לאדמה, במנהרות, במערות, במחילות.

גם במרחב החברתי המלחמה מתנהלת על הציר האנכי, ובכך אין כל חדש; מי שהתחיל את המלחמה עם פחות יסיים אותה לרוב עם עוד פחות. המלחמה היא מעמדית ומגדרית, מאששת את ההיררכיה הקיימת ומקבעת אותה. מלחמות הן תמיד על משאבים וכוח, ונבדלות זו מזו בעיקר באסתטיקה שלהן, באופנים שבהם הן ממחיזות את התפיסות הרווחות לגבי התארגנות הכוח בזמן/מרחב. החדשה האחרונה היא הגעגוע – געגוע לעולם קרקעי נייח ומסודר, שבו ברור איפה עוברת החומה, היכן מתמקמת החזית, מה הפנים ומה החוץ ומי נגד מי. זו מלחמת עולם והיא בכל מקום. אך טיבם של געגועים דואבים לדברים שחלפו ומתו שהם מתמקמים בעיקר מתחת לאדמה. לכן ככל שהכוח מנסה לסדר, הכל רק נהיה יותר מבולגן. בכל מיני אתרים סודיים מתחת לפני השטח הלבה גועשת. וזו רק ההתחלה.

ביום הראשון למלחמה החדשה סגרו משרדי הממשלה את שעריהם; הריבון הישראלי הלך לנהל מחוזות אחרים. הציונות שוב נשכבה על הספה ושלחה את החשבון של הפסיכולוג היקר שלה לתושבי הסביבה.

מתגעגעים להורה

האימונים לקראת ההתנתקות לא רק הסיטו את הצבא מההכנות למלחמה מסוג מלחמת לבנון, אלא גם ממרכז הקונצנזוס כצבא העם [...] טענתי אז, ואני טוען גם היום, כי היתה זו שגיאה אומללה להחליט שצה"ל יוביל את ההתנתקות. מעשה כזה אינו מתפקידו של הצבא. לגביי, החברה המגויסת - צבא העם - הוא הבסיס החשוב ביותר לביטחונה של מדינת ישראל. לכן, השימוש בצבא כגוף המפנה יישובים פוגע קשות בכוח הצבא, ואני מקווה שהפגיעה אינה אנושה.

מפקד כוחות היבשה לשעבר, האלוף במילואים יפתח רון-טל, 4.10.06[3]

הנה, התחושה העמומה שיש קשר בין ההתנתקות לבין המלחמה קיבלה אסמכתא מקצועית. האוטוריטה הצבאית רק מנסחת את הצייטגייסט כהרגלה, במונחים סמי-מקצועיים. משהו נשבר. משהו מתפורר. רוח העם – זה לא מה שהיה פעם.

משהו קרה למשפחה הישראלית, ואי אפשר להשיב את הזמן לאחור. זה לא התחיל עם ההתנתקות, אך דרכו של הזמן שאינו נתפס אלא באימאז'ים מבודדים. כשהכתומים הבטיחו ש"האהבה תנצח" הם טעו. המדינה ניצחה. תמונות העימותים בין חיילים ושוטרים למתנחלים, אחים בדם, עדיין מרטיטות את לבבות הקולקטיב. יצאה לה המדינה לחפש אהבה חדשה: אין כמו מלחמה קטנה כדי להזריק לוורידים הבירוקרטיים האפרפרים קצת ארוס. אהובות צעירות מנפנפות בממחטות לבנות לבחורים שאולי לא ישובו, או לחלופין שולחות להם תמונות בדור השלישי היישר לטנק; אמהות מוחות דמעה ונזכרות איך קינחו לקטנצ'יק את האף בכיתה א', והנה הוא כבר גדול ויכול להגן על הבית. סיפור הצלחה. גברים שכרגיל אסורים עליהם ביטוי חיבה הדדיים מוצאים את עצמם ביחד במקלחת, מערבבים זיעה באופן לגיטימי, ולפעמים אפילו מקבלים על זה צל"ש. כל האהבה הזאת נתרמת למדינה בהתנדבות, כולם בדרך כלל מרוצים והכלכלה פורחת. הגוף החברתי המאוחד אמנם צריך להקריב כמה איברים כדי להוכיח שזה באמת חשוב, עניין של חיים ומוות, אבל גופים פרטיים – מי סופר. בסך הכל רוב הגברים חוזרים הביתה בחיים, ואת צלקות המלחמה ימירו עד מהרה בתינוקות ורדרדים שיועלו לעולה במלחמה הבאה.

במדינות אחרות מבוססים יחסי החליפין האלה בין הספֵירה הפרטית לציבורית על הפרדה ברורה בין יחסי האהבה הפרטיים להתמסרות החד-פעמית לקולקטיב. לא בציונות. הישות המדינית עדיין מדמיינת את עצמה כמשפחה מורחבת שהורה הוא הריקוד החביב עליה. אלא שזה לא עובד יותר, ומכיוון שאף אחד לא יודע לרקוד שום דבר אחר כל העסק מתמוטט. בל נשלה את עצמנו: מדינה לא יכולה לחיות בלי אהבה בכלל, ומה שיבוא במקום הכתום יהיה שחור יותר. ב-2007, מדינה חמושה היטב אך ללא אהבה וחמישה מיליון איש שמתגעגעים להורה זה מתכון בטוח לפאשיזם קפיטליסטי מן הסוג האלים ביותר.

כאן נכנסת לתמונה החלופה האזרחית: דרוש כוח אהבה שינסח מחדש את הנתיבים הראויים לארגון החיים. בהתחשב ביחסי הכוחות בעולם, רוב הסיכויים שאי-אפשר למנוע את הגרוע מכל. זה לא עניין של סיכויי הצלחה, אלא של כבוד לחיים ואחריות כלפי השותפים למרחב. מי שהורה משום סוג לא עושה לו את זה, ומשפחות יהודיות חמות ששולחות את ילדיהן להפציץ מבוקשים ולהתעלל בפלסטינים במחסום מופרט מעבירות בו צמרמורת, מוזמן להתחיל לרקוד פה ריקוד אחר. אחר לחלוטין. כי כאן גם נכשלה ההתנגדות למלחמת לבנון השנייה. היא לא הצליחה לבטא בקול יציב, ובין היתר גם בעברית צחה ש"ציונות זה לא". אולי כי היא עוד לא מנוסה מספיק בלרקוד ריקודים אחרים, ואולי כי אין לה באמת מושג איך עושים את זה אחרת. אחרי הכל, יש כל מיני בעיות קטנות שצריך לפתור – תוכניות מתאר, מוסדות חינוך, מערכות משפט, מיסוי ושיטור, מוסדות פוליטיים שמבוססים על אהבה אחרת ושבהם איכשהו (ובאמת לא ברור איך) גופים שונים ירגישו שיש להם מקום שווה. למי שמסיבה עלומה אוהב את המקום הזה ואכפת לו מהאנשים שחיים פה השעון מתקתק. הגיע הזמן לנסות להזיז את הגוף לקצב חדש.

أريد أن أرقص معكِ 

أريد أن انظر إلى عينيكِ هذه، أن أستنشقكِ، أن استشعر جسدكِ الذي يتحرك في دوائر جد كاملة ومكتملة. أريد أن اسمع بما تفكرين به، أن استمع إلى صوتكِ المتردّد الذي يعبّر عن حركاتك والذي يرسل علامات في اللحظات التي رأيت هذا العالم عبر جسدكِ. هلاّ تكرّمتِ ببسط هذا الوقت، هلاّ تكرّمتِ بمشاركة حيّز الوجود هذا الذي يجول به جسدكِ، أتقبلين أن تشاركيني أنا أيضا بهذا كله؟ أنستطيع أن نكون أنا وأنت متساويات للحظات- مختلفات كما نحن؟ أتوافقين أن تبذلي هذا المجهود لأجلي؟  أتوافقين أن تخاطري معي؟

אני רוצה לרקוד איתך.

אני רוצה להביט בעיניים האלו שלך, לנשום אותך, להרגיש את גופך שזז במעגלים מושלמים כל-כך. אני רוצה לשמוע מה את חושבת, להקשיב לקולך המהוסס הממליל את תנועותיך, הנותן סימנים ברגעים בהם ראית את העולם הזה מבעד לגופך. האם תואילי לפרוס את הזמן הזה, לחלוק את המרחב הזה בו הגוף שלך משוטט, האם תרצי לשתף גם אותי בהם? האם נוכל להיות לרגעים שוות, את ואני – שונות כפי שאנחנו? האם תסכימי לעשות את המאמץ הזה עבורי? לקחת את הסיכון הזה אתי?

לידים:

נסראללה פדה באש את זיכרון הרצף הטריטוריאלי הערבי: עזה זה אנחנו, והקוץ הציוני הזה שתקעתם לנו בגרון – נצליח לסבול אותו בינתיים אם תכבדו את הגבול

הרמטכ"ל הכחול הראשון של מדינת ישראל הדגים בבומים על-קוליים את מה שתושבי חַבּלֶה, בית חאנון וחברון כבר יודעים מזמן: זה הולך לגובה, למטה, באלכסון ולצדדים

מי שהורה משום סוג לא עושה לו את זה, ומשפחות יהודיות חמות ששולחות את ילדיהן להפציץ מבוקשים ולהתעלל בפלסטינים במחסום מופרט מעבירות בו צמרמורת, מוזמן להתחיל לרקוד פה ריקוד אחר

הגוף החברתי המאוחד צריך אמנם להקריב כמה איברים כדי להוכיח שזה באמת חשוב, עניין של חיים ומוות, אבל גופים פרטיים – מי סופר?