Alternative Information Center - Letter from the Editor

דבר העורכת
הנה תמה עוד מלחמת ישראל. לרגע נדמה היה שהציבור כועס: הכיצד זה שלחה הממשלה את הצבא להילחם, ממש להילחם, ולא סתם להכניע אוכלוסייה אזרחית חסרת ישע ונשק? להפגין נגד המלחמה בעודה מתרחשת ייחשב בישראל לפשע ובגידה, ורק עם תום היריות מותר לבכות.
תמה המלחמה, ופערה סדק. לרגע נדמה היה שמשהו הולך להשתנות בעקבותיה, אך הסדק מיהר להתאחות. עזבו, שכחו, התרגלו. העניים (והערבים) משלמים כרגיל את המחיר עד עכשיו – בצבא ובעורף, בחינוך, בבריאות, בתשתית, בפרנסה ובמה לא. אג'נדה חברתית? הצחקתם.

הפוליטיקאים לעומתם נשארו מוגנים וזחוחים בעמדותיהם, וכבר הם מזהירים אותנו מפני העימות הבא פן נתעקש יותר מדי לבוא עימם חשבון. כבר הם מצחצחים את החרבות ומחפשים את התירוץ הבא – סוריה, איראן, שוב לבנון? בממשלה שנבחרה בשם תוכנית שאינה קיימת, המדשדשת בלימבו מדיני, ברור כי המלחמה הבאה בוא תבוא, וגם העתיד ימלא הרס ומוות. מדהים שכל הגנרלים האלה אינם מסוגלים כלל לתפוס שעוד מלחמה לא תפתור דבר, עד כדי כך הם מתוכנתים אל תוך מטריצה צבאית – דרך חשיבה שלמה שהגיונהּ הסגור מקיים את עצמו. ובכל זאת, אחרי כל כך הרבה שנים, אי אפשר שלא לתהות – לא בא להם לנסות פעם משהו אחר?
אין כצירופו של אביגדור ליברמן לממשלה כדי להעיד על האופן שבו מאחים כאן את הסדקים: גם אם מתעורר איזה זעם בכיוון הנכון, אזי מתעורר מיד פחד קולקטיבי שכאילו מבין מה עומד על כף המאזניים: שערעור על הלגיטימיות של החלטות המנהיגות והצבא יכול בקלות להפוך לערעור יסודי על אושיות המדינה; שהמצב הקיומי שלנו בטעות איומה יסודו. או אז נבהל רוב הציבור (בעזרתן האדיבה של הממשלה והתקשורת), ומיד מיישר ימינה, עוד יותר ימינה.
ליברמן וחבר מרעיו כבר היו פעם בממשלה, ולכאורה לא נראה שיש סיבה לחשוש מהם. וכי מה לא עשו ממשלות ישראל ה"מתונות"? את "מבצע חומת מגן" בניצוחו הזחוח של פואד, את מלחמת לבנון השנייה בפיקודו הנלעג של עמיר ("נסראללה לא ישכח אותי") פרץ, את התוכניות האתניות לפיתוח הנגב והגליל מבית היוצר של שמעון פרס, את הרעבת עזה, את בניית חומת ההפרדה, את משטר המחסומים. וכי מה יעשה ליברמן? נראה שכל הגבולות כבר נפרצו, ובכל זאת, צירופו של ליברמן לממשלה כשר לאיומים אסטרטגיים (האם מעכשיו יאיים רק הוא?) מעיד על הידרדרות נוספת במראית העין של חוקי המשחק. האדם שמביא את מורשת רחבעם זאבי בחזרה לממשלה, שמדבר בגלוי על מחיקת כפרים, על טרנספר של אזרחי המדינה ועל מאסר של חברי כנסת – כניסתו החלקה לממשלה היא ללא ספק עוד שלב בהתפוגגותה של הבושה, ובאין בושה – אין מחסום מפני הברבריות.
ואולי כבר מאוחר מדי? הברבריות הריהי כאן. בל נשכח שדברים שנראו לנו לפני כמה שנים דמיוניים הם היום מציאות: מיליון וחצי עזתים מורעבים וחיים ללא חשמל כבר כמעט חמישה חודשים, וגם כאשר נהרגים עשרים פלסטינים בלב שכונת מגורים כולם מצקצקים בלשון, כמה עיתונאים בעיתונים הגדולים פותחים את הפה, והנה כולם עוסקים בשאלה אם זה היה בטעות ואיך עושים טעויות כאלה. זוהי רמת הניתוח; עד כאן מוכנים בעלי המיקרופונים, שעות השידור והעיתונים הגדולים לאתגר את המדינה והצבא, שהפכו זה כבר לישות אחת, ואחר כך חוזרים להצדיק את מעשי הטבח שמבצעת המדינה שלנו בשמנו. במקרה הטוב עוסקים בלשון של רמון ובמכנסיים של קצב.
מדהים להיווכח כמה בשקט, כמה בקלות זה קורה. השמאל הרדיקלי הקטן והשולי נואש כבר מזמן מהניסיון להשפיע על דעת הקהל בישראל, נוכח ההצלחה המסחררת של העמדה שכנגד, והוא מסוגל רק לעשות שוב ושוב אותם דברים שהצליחו לפני שנתיים ושלוש וארבע – המסיק, ההפגנות בבלעין, הניסיון להזכיר לעולם את עזה המורעבת, החשוכה, המפוררת. אין לנו יכולת להגיב בזמן אמת על אירועים בזירה הפרלמנטרית, שלא לדבר על העמדת אתגר וסדר יום חלופי לדיון ציבורי. אבל הנורא מכל הוא שגם המיינסטרים מחריש. אף לא ציוץ, ולו בשם ערכי הדמוקרטיה הליברלית. אני נזכרת בבכי בהפגנות המיליונים שצעדו ברחובות פריס עם זכייתו של לה פן בסיבוב הראשון בבחירות בצרפת בשנת 2002. מה קורה כאן? האם זו הסכמה? קבלת הדבר כגזירת גורל? אדישות? כך או כך, אין על כך סליחה. נראה שהציבור הישראלי אכן בשל לחיסול הדמוקרטיה, כי הוא חדל אט-אט מכל השתתפות בחיים הפוליטיים. יבוא נא אם כן אביגדור "מנהיג חזק" ליברמן ויעשה סדר!

* * *

כמו תמיד בישראל, אירוע רודף אירוע והזיכרון קצר. המלחמה בלבנון כבר נראית קצת רחוקה, אבל גם אם הזיכרון קצר, השפעותיה עדיין ניכרות בישראל ובאזור כולו. ניסינו על כן להביא כאן ניתוחים וזוויות שאינם מופיעים בתקשורת הישראלית, ומאמרים שהתפרסמו בחו"ל ויש להם קיום גם בימים שאחרי המלחמה. ראשית אנו מביאים כאן את כתבתו של עלי פיאד המסבירה את מקומו של חזבאללה בזירה הלבנונית ובמזרח התיכון בכלל. מעניין להבין קצת יותר לעומק את הארגון שאפילו הישראלים דירגו אותו כאחד הגורמים האמינים ביותר בסביבה. פיליס בניס רואה במלחמה האחרונה מלחמה של וושינגטון, וכמוה ג'ואל קובל וניב גורדון. ג'ונתן קוק סוקר את ההתנהגות המחפירה של התקשורת לאחר הטבח בכפר קאנא ומגיע למסקנה שהבעיה היתה ההמונים שצרו על בניין האו"ם ולא הריגתם של אזרחים וילדים. כל המאמרים הללו מטילים אמנם את מלוא האחריות על ישראל, אולם את האשמה הם תולים בנסיבות גלובליות – בנשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש ובחבריו ל"מלחמה בטרור", המרעילה את עולמנו מאז 11 בספטמבר 2001.
מלבד המאמרים האלה נישאר נאמנים לעמדתנו שיש להמשיך לעסוק בעוול היומיומי, הסמוי מן העין. על כן המדורים עוסקים גם בעזה – עזה המוכה, המורעבת, שהעולם יודע על אודותיה ושותק; בבתי המשפט הצבאיים, שבהם מכובס הכיבוש והעוול מעשה יום ביומו; באמנות, בקולנוע ובספרות; בכלכלת הכיבוש ובכלכלת המלחמה.

יסמין הלוי
נובמבר 2006