Tag it:

חזבאללה

במהלך המלחמה האחרונה ניסיתי לעניין את העיתונות המקומית בפרסום מאמרים, כתבות וראיונות על ארגון החזבאללה. הייתי מוכן לתרגם להם מסמכים, חינם אין כסף, רק כדי שלציבור הישראלי תינתן האפשרות לדעת מי הוא אותו אויב שכל כך הרבה מדברים עליו אך יודעים עליו מעט מאוד. במיוחד ניסיתי לשכנע לפרסם ראיון עם השייח' נסראללה, שבו הוא פונה ישירות לציבור הישראלי, ואומר להם דברי טעם ששום דובר ממשלתי לא היה מסוגל לומר, אף על פי שהם היו בגדר השכל הישר והיתה בהם אמפתיה לקורבנות הישראלים של אותה מלחמה ארורה. ללא הועיל, כמובן.

חוסר עניין זה בדבריו של ראש החזבאללה מתחבר בעיני להפתעה שחוללה רמתו המבצעית של חזבאללה וכושר עמידתו מול מכונת המלחמה הישראלית, הפתעה שלא פסחה כמובן על זרועות המודיעין השונות. גם חוסר העניין וגם ההפתעה קשורים בהתנשאות האופיינית כל כך למדינת ישראל: אנו יודעים מי הערבי, מה הוא חושב, מה הוא מסוגל לעשות, מה ניתן לצפות ממנו וגם מה טוב לו. זוהי ידיעה מראש, ועל כן אין צורך לעשות שיעורי בית; אין צורך לאסוף חומר מודיעיני איכותי. למה לקרוא ראיון שנותן ראש החזבאללה, אם בלאו הכי אנחנו יודעים מראש מה יגיד?

אבל, כבכל מלחמה קולוניאלית, הערבי לא מתנהג לפי הדפוסים שאנו מייחסים לו, ועל כן אנו מופתעים. הופתענו במלחמת אוקטובר 1973, הופתענו מול כוח העמידה של הפלסטינים בלבנון ב-1982, הופתענו עם פרוץ האינתיפדה הראשונה, הופתענו שיאסר ערפאת לא נכנע למכבש של ברק-קלינקטון בקמפ-דיוויד, והופתענו שוב מכוח העמידה של החזבאללה בלבנון. יש לנו, כך אומרים, המודיעין הטוב ביותר בעולם, וכל הזמן הממשלה מופתעת! כמו כל הגנרלים שכל המלחמות הקולוניאליות בהיסטוריה המודרנית…

הערבים, אם כן, הם לא אותם ערבים. ככל שאר העמים הם מרגישים וחושבים, ועל כן גם משתנים, שוקלים את יחסי הכוחות, מנתחים את האויב, וכשהם מרגישים צורך, משנים את האסטרטגיה. כך עשה גם יאסר ערפאת כשהחליט לחתור להסדר עם מדינת ישראל.

חזבאללה היא מפלגה פוליטית לבנונית, בעלת אג'נדה פוליטית-חברתית לבנונית, ובראש ובראשונה מאבק לאומי נגד ישראל. היא קמה בעקבות הכיבוש הישראלי בלבנון, תחת השפעת המהפכה האיראנית, וגם אם האידיאולוגיה שלה כלל-איסלמית, היא רואה את עצמה ומכלכלת את צעדיה קודם כל לפי ההקשר הייחודי הלבנוני.

כפי שמראה המאמר של עלי פיאד, ארגון חזבאללה התמודד לעומק עם המתחים בין הגישה הפאן-איסלמית ובין היותו מפלגה הפועלת בהקשר הלבנוני; בין תנועת שחרור לאומית ובין מפלגה עם אג'נדה פוליטית מקומית; בין הגישה הדתית ובין אג'נדה חברתית שצריכה לענות על צרכים של מדינה רב-עדתית. חזבאללה קיבל– על בסיס דיון כן ופתוח למדי, למי שטורח להתעניין ולקרוא – כמה החלטות מרחיקות לכת, לא רק לגבי דרכה שלה אלא גם ביחס לכל התנועות האיסלאמיות בעולם.

אלמלא היו ראשי המדינה מקובעים בראייה הגזענית, הסטטית שלהם, הם היו מקדישים זמן לקרוא בעיון את המאמר הזה ורבים אחרים, ומאזינים לראיונות שנותן השיח' נסראללה על מטרות ארגונו. אבל מי צריך? הרי יודעים הכל מראש, והערבים אותם ערבים, והים אותו ים…

מיכאל ורשבסקי

אסטרטגיה לאומית ותפקיד כלל-אזורי

חזבאללה, שקם בעקבות הכיבוש הישראלי בלבנון, הוא ארגון לבנוני בעל אג'נדה פוליטית-חברתית, ובראש ובראשונה מאבק לאומי נגד ישראל. גם אם האידיאולוגיה שלו כלל-איסלאמית, הוא מכלכל את צעדיו קודם כל לפי ההקשר הלבנוני הייחודי

עלי פיאד

הצטרפות חזבאללה לממשלת לבנון בעקבות נסיגת הכוחות הסוריים מאדמת לבנון מסמנת התפתחות מהותית בדרכו המדינית של הארגון. עד כה נמנע חזבאללה פעמים רבות מלהצטרף לממשלה וגילה הסתייגות מהשלטון הפוליטי, אף שאיש אינו חולק על השפעתו על השלטון ומאזן הכוח בלבנון. מאז מאי 2000, כשישראל נסוגה מדרום לבנון עקב פעילות ההתנגדות, לא היה אפשר להרכיב ממשלה או לעצב את דרכה המדינית של לבנון בלי לתת ביטוי להשפעת המלחמה, במיוחד בכל הנוגע למדיניות החוץ ולאסטרטגיה ביחס לסכסוך עם ישראל. תנועת ההתנגדות קיבלה סמכות מוסרית שהעניקה לה מעין כוח שלטוני מגביל. הצטרפות חזבאללה לממשלה לא היתה אפוא מהפך אלא התפתחות.

לקראת הצטרפות לממשלה

היחס של חזבאללה לשלטון המרכזי מעלה את שאלת הקשר בין תנועה דתית לסמכות מדינית לא-דתית, ומייצג את השינויים שתנועה איסלאמית צריכה לעבור כדי להתאים את עצמה לסביבתה הפוליטית והחברתית.

לפני הצטרפותו לממשלה אפשר היה לתאר את חזבאללה כסמכות ללא סמכות. הוא יכול היה למלא תפקיד מכריע במישור הסכסוך עם ישראל ובהחלטות אסטרטגיות אחרות, אך במישורים כמו מינהל, מוסדות ותפקידים אזרחיים אחרים של הממשלה, לא היו לו תפקיד משמעותי או השפעה.

בשני עשורים של התנגדות התייחס חזבאללה לשלטון בפוריטניות מיליטנטית. הוא לא רק דחה כל ניסיון להגיע לשלטון, אלא אף קידם את ההשקפה כי ההשתתפות במוסדות השלטון עומדת בסתירה להתנגדות וצרכיה. אולם הנסיגה הסורית שינתה את יחסי הכוחות באופן דרמטי, הותירה חלל אסטרטגי במוסדות המדינה, שינתה את יחסי הכוחות הפנימיים בין המפלגות, חשפה את שאלות המפתח העומדות בפני מדיניות הממשלה, וגילתה את מעמדה הפגיע של לבנון בזירה האזורית. כוחות אזוריים איבדו חלק מכוחם בנוסחה המדינית, והשפעתם של כוחות פנימיים גברה כדי למלא את החלל הריק. זה מה שאילץ לבסוף את חזבאללה להצטרף לממשלה.

בעיני חזבאללה לא היה אפשר עוד להמשיך בהתנגדות ובתיקון המסגרת המדינית מבחוץ, וגם הממשלה לא יכלה עוד ליהנות מאמונם של חוגים רבים בציבור כשחזבאללה יושב בחוץ. מצב זה היה משאיר ציבור עצום מחוץ למוסדות המדינה, עם כל המשתמע מכך מבחינת חוסר יציבות שלטונית והיכולת לנהל את ענייני המדינה.

ממשלת לבנון הנוכחית מורכבת ממרבית הזרמים והכוחות הפוליטיים של המדינה (פרט לתנועה הפטריוטית החופשית בראשות הגנרל מישל עוון וכמה מפלגות פרו-סוריות), אך נקרעת בחילוקי דעות עמוקים הפוגעים ביכולתה לתפקד. כדי להתגבר על חילוקי הדעות הללו הוקמה מסגרת לדיאלוג לאומי, שהפך למעשה למרכז השלטון במדינה.

הפוליטיקה הלבנונית מחולקת לשני מחנות המייצגים שתי גישות שונות. המחנה הראשון הוא "קואליציית ה-14 במרס", שהפכה בעקבות פרישתו של מישל עוון ל"גוש ה-14 בפברואר". קואליציה זו רואה בסוריה אחראית לרצח ראש הממשלה רפיק חרירי, קוראת לחירות ולעצמאות, ועמדותיה מבוססות על ההחלטות הבינלאומיות בנוגע ללבנון, ובמיוחד החלטת מועצת הביטחון 1559 הקוראת לפרק מנשקן את כל המיליציות, הלבנוניות והלא-לבנוניות (חזבאללה והארגונים הפלסטיניים). קואליציה זו קוראת גם להתפטרות הנשיא אמיל לחוד, לקביעת גבול עם סוריה – כולל חוות שבעא. המחנה השני הוא "קואליציית ה-8 במרס", שתפיסתה המדינית מבוססת על שילוב בין שאיפות לאומיות-לבנוניות לשאיפות כלל-ערביות. בנוסף לדרישה להקים מוסדות המבוססים על איזונים ושיתוף, קואליציה זו נותנת עדיפות לשמירה על מעמדה של לבנון בהקשר של הסכסוך עם ישראל. מכאן עמידתה על המשך חימוש תנועת ההתנגדות כדי לשחרר את שטחי לבנון הנמצאים עדיין תחת כיבוש (חוות שבעא וכפר שובע), לשחרר את העצורים הלבנונים הכלואים בישראל, ולהיות מסוגלים להתמודד עם איומים הבאים מישראל. לשיטתה, כל החלטה בנוגע לנשק של תנועת ההתנגדות חייבת להתבסס על אסטרטגיית הגנה לאומית שתזכה לתמיכת כל הלבנונים. כמו כן, היא אינה רואה סיבה להחליף את נשיא המדינה כל עוד לא יוסכם על פרויקט מדיני כולל ועל מחליף שיהיה מסוגל להוביל אותו. אשר לנשק שבידי הפלסטינים, הקואליציה סבורה שיש להכריע בנושא כחלק מהאינטרסים הלבנוניים וצורכי הסכסוך עם ישראל, וכי יש לדון בכך עם הפלסטינים עצמם, תוך הענקת מלוא הזכויות האזרחיות לפלסטינים בלבנון כך שיוכלו לחיות בה בכבוד. קואליציית ה-8 במרס עומדת על קיום יחסים מיוחדים עם סוריה, ואינה מתנגדת לשרטוט קווי גבול עימה, מלבד לגבי חוות שבעא, כל עוד הן נמצאות תחת כיבוש ישראלי. הקואליציה גם אינה מתנגדת לפתיחת נציגויות דיפלומטיות בין לבנון וסוריה, לאחר שאמון הדדי ויחסים תקינים יתקיימו בין שתי המדינות.

ההבדלים בין שתי הקואליציות נוגעים גם לבריתות האזוריות והבינלאומיות. גוש ה-14 בפברואר מתאפיין ביחסים טובים עם הציר האמריקאי-מערבי, בעוד גוש ה-8 במרס מעניק עדיפות לקשרים עם הציר הסורי-איראני, ועומד על כך שיש לשתף את הערבים בפתרון המשבר הלבנוני. ברור אפוא שההבדל העיקרי בין הקבוצות נוגע למדיניות החוץ, ובראש וראשונה לאסטרטגיה כלפי ישראל והבריתות באזור. הבדלים מרכזיים אלה משפיעים באופן טבעי על נושאים פנימיים, אם כי חשיבותם של ענייני הפנים פחותה מענייני החוץ.

בריתות חדשות

חזבאללה הוא כמובן לב לבה של קואליציית ה-8 במרס. עמדותיו והתנהגותו בקשר למשבר של השנה האחרונה, וכן תפיסותיו לגבי השלטון, הן דוגמה חשובה לתנועה איסלאמית המשלבת פעילות פוליטית בסביבה רב-עדתית ומאבק מזוין נגד הכיבוש. בבחירות הפרלמנטריות שנערכו מיד לאחר נסיגת סוריה הצליח הארגון לשבור את מערכי הבריתות הישנים סביב נושאים מרכזיים וקשורים אלה באלה: היחס כלפי סוריה, ההאשמות בדבר מעורבות סורית ברצח ראש הממשלה חרירי, ההצעה לפנות לבית דין בינלאומי על לבנון, והעמדה כלפי החלטת מועצת הביטחון 1559.

לקראת הבחירות הושגה "הבנת הקוורטט", שכללה מצד אחד את החזבאללה ותנועת אמל, ומצד שני את תנועת העתיד שבהנהגת סעד א-דין חרירי והמפלגה הסוציאליסטית המתקדמת בהנהגת וליד ג'ונבלאט. מדובר במערך לא שכיח, אם מתייחסים לעמדות של כל אחד ממרכיביו בקשר לנסיגה הסורית. אף על פי כן הוא סלל את הדרך להקמת הממשלה הנוכחית. הפשרה שהביאה ל"הבנת הקוורטט" ולהקמת הממשלה התבססה על הצורך לשמור על אחדות לאומית, לשקם את המדינה ולהגן על תנועת ההתנגדות. הנושאים השנויים במחלוקת בהחלטת מועצת הביטחון הושארו לטיפולו של הדיאלוג הלאומי הפנימי.

למרות חילוקי דעות עמוקים החזיק ההסדר הזה כמעט שבעה חודשים, עד שנכנס למערבולת בעקבות האשמות בתקשורת וחילוקי דעות בדבר חימוש תנועת ההתנגדות, היחסים הסוריים-לבנוניים וגורל הנשיאות. מתחים חדשים אלה פגעו ביציבות הממשלה ותפקודה, אך לא הובילו לפירוקה. במקום פירוק, הוקם אותו דיאלוג לאומי.

גישת חזבאללה כלפי יריביו הפוליטיים התבטאה פעם נוספת במזכר ההבנה שהושגה עם התנועה הפטריוטית החופשית שבהנהגת הגנרל עוון, שביטא את דבקות התנועה בדיאלוג, את רצונה להגיע להסדרים פרגמטיים על בסיס איזונים פוליטיים ודאגתה ליציבות מדינית. המסמך מבטא שינוי מהותי באופיין של הקואליציות הפוליטיות הקיימות: שני הצדדים מייצגים את שתי התנועות הפופולריות ביותר בלבנון – אחת מהקהילה המוסלמית ואחת מהקהילה הנוצרית – ויש להן רקע שונה והיסטוריה שונה, ולמרות זאת עלה בידיהן להשיג הבנה המבוססת על פשרות הדדיות ולעצב קונצנזוס לגבי שאלות פוליטיות לוהטות. עמוד התווך של המזכר הוא הסכמת התנועה הפטריוטית החופשית שההתנגדות תשמור את נשקה עד שיושלם השחרור ועד שהעצורים הלבנונים הנמצאים בישראל ייצאו לחופשי. מצדו הסכים חזבאללה לחילופי שגרירים בין סוריה ללבנון ולהתווית קו גבול, אם צעדים אלה ילוו גם בצעדים בוני אמון.

מזכר ההבנה הביא לאווירה חברתית ומדינית חדשה, עיצב מחדש את כללי המשחק הפנימיים, והרחיק את קווי ההפרדה המדיניים העדתיים המסורתיים לכיוון פנים-עדתי. נראה כי ההסכם שם קץ לחלוקה הישנה בין נוצרים למוסלמים, שהיתה הגורם המאיים ביותר על יציבות לבנון והשלום האזרחי.

חזבאללה אימץ את הקונצנזוס כמוטו, במיוחד לאחר שמשבר הממשלה פרץ בעקבות הצבעת רוב על כמה נושאי מפתח ומה שנראה לו כניסיון הרוב לשמור על מונופול בתהליך קבלת ההחלטות. התעקשות החזבאללה שהמשטר יהיה דמוקרטי-קונצנזואלי אינה רק תגובה פוליטית למצב של פילוגים עמוקים. היא מבטאת שינוי עמוק בתפיסתו ואת הערכתו שהיציבות הפנימית מרכזית לכל פרויקט לאומי כלל-ערבי או מוסלמי. דבקותו בעקרון הקונצנזוס פונה עורף לגישה המסורתית שראתה בעימות דרך להשגת התקדמות, ומעבר לרעיון הקומפלמנטריות. חזבאללה סבור כי שלטון הרוב יוצר מאזן כוח בלתי יציב, ובטווח הארוך בלתי מתאים להגנה על האינטרסים של כולם. הארגון משקיע אפוא את כל כוחו ויכולתו כדי להשיג איזונים יותר מאשר שליטה במשטר הלבנוני.

מעבר לעמדות – חזון ורעיונות

תגובת חזבאללה למשבר הפוליטי והחלטתו להצטרף לממשלה מבטאות את הן את אופיו האידיאולוגי המקורי כארגון מהפכני והן את השינויים שמכתיבה המציאות המורכבת. האתגרים והדיון הפנימי עלו אל פני השטח בעקבות החרפת הפילוגים הפנים-לבנוניים, המשקפים הבדלי תפיסות: מה היחס בין תנועת התנגדות לתפקודה של המדינה? האם המפלגות הדתיות יכולות לפשר בין זהותן הלאומית הלבנונית ובין זהותן הפאן-איסלאמית? מהן המחויבויות הנובעות מזהות כפולה זו כלפי האומה וכלפי ההקשר הרחב יותר, ובמיוחד הנושא הפלסטיני? כיצד נראה הסכסוך עם ישראל, ומהו תפקידה של ארצות הברית בעולם הערבי והמוסלמי?

חזבאללה ניסה אמנם לפתור את השאלה ברמה המעשית, אך עדיין חשוב לנסח את התשובות ברמת החשיבה הפוליטית. חזבאללה ניגש למציאות הלבנונית מתוך תפיסה שניתן לכנותה רציונליזם מדיני ערבי חדש, הנמצא אי שם בין האג'נדה הפוליטית והמחשבה המדינית. בעוד האג'נדה הפוליטית היא לרוב נזילה, משתנה ומיידית, המחשבה המדינית יציבה יותר, מושרשת בהיסטוריה, מתעצבת בתהליכים מורכבים בתקופות שונות וממשיכה להתפתח בתגובה למציאות. מכאן שהקריאה של הוגים ערבים מסוימים ל"נתק" או לשינוי יסודי ב"מחשבה המדינית" ולהשתחררות מעול המסורת היא לוהטת ובעייתית יותר ממה שנראה, ולא יהיה פשוט להגשימה.

הרציונליזם הפוליטי הוא מסגרת של בחירות אסטרטגיות מובהקות העומדת על שני יסודות: יציבות פנימית והתפתחות חברתית. היציבות היא תנאי הכרחי לקיום חברה יציבה ובעלת יכולת לעמוד מול אתגרים חיצוניים. סכסוכים פנימיים מקשים על החברה להתפתח ולצמוח, מערערים את השלום האזרחי ואת הגבולות שקובעים המוסדות והחוקים. בחתירה ליציבות, אם כן, המכניזם הטבעי לפתרון חילוקי דעות והבדלים בין הממשלה לאופוזיציה ובין הקבוצות הפוליטיות והעדתיות הוא ויכוח דמוקרטי בלתי אלים.

טוב עשו הלבנונים כשהזמינו זה את זה לדיאלוג כדי לטפל בחילוקי הדעות ביניהם. הקונצנזוס חיוני כדי לשים קץ לאשליה שאפשר להשיג יציבות או פיתוח חברתי באמצעות עקרון ההגמוניה. חלק מהלבנונים תומכים בקיומה של תנועת התנגדות מזוינת, ואחרים מסתייגים מכך ומציעים נוסחאות ולוחות זמנים שונים לפירוק ההתנגדות מנשקה. השמירה על הסטטוס קוו עלולה להביא לפילוג, ואילו עקרון הקונצנזוס מחייב לחפש פתרונות שיהפכו את הוויכוח על הנשק לדיון על בעיות כוללות ומשותפות: כיצד מגדירות הקבוצות הלבנוניות השונות ערבות הדדית, כך שאסטרטגיית ההתנגדות תשתלב עם אסטרטגיית המדינה? איך יובטח שהנשק ישרת רק מטרות הגנתיות של לבנון, לא יאיים על יחסי הכוחות הפנימיים ולא ישרת אינטרסים עדתיים על חשבון סדר העדיפויות הלאומי הכלל-לבנוני? איך להגן על הביטחון הלאומי ולמנוע את חשיפת לבנון לניצול ישראלי, כפי שהיה במשך עשרות שנים? איך ניתן להרחיב את מושג הריבונות כך שיכלול שחרור מהכיבוש וחופש מפני השפעתם של גורמים חיצוניים והגמוניה בינלאומית? לאמיתו של דבר, גם הדיאלוג הלאומי עדיין לא הצליח למצוא מענה לשאלות אלה.

מזכ"ל החזבאללה, השיח' חסן נסראללה, ציין בהזדמנויות שונות שתנועת ההתנגדות לא תשתמש בנשק שבידיה אלא כדי לשחרר את האדמות הלבנוניות הכבושות ולהגן על לבנון מהתקפות ישראליות. חזבאללה אינו מסתיר את נטיותיו האיסלאמיות והכלל-ערביות, כשם שאינו מסתיר את בריתותיו האזוריות. בלב תפיסתו נמצאים המאבק נגד ישראל, ובמיוחד העניין הפלסטיני, ועל כן השיח המדיני שלו כלל במשך יותר משני עשורים עמדות בעניין הפלסטיני. ואולם שיח זה משקף ניסיון מתמיד להתאים את האידיאולוגיה המדינית, המבוססת על קיומה של אומה (עם מוסלמי אחד) בעלת אינטרסים משותפים וגורל משותף, לאג'נדה שלו כתנועת שחרור לבנונית ומרכיב מרכזי של המשטר הפוליטי הלבנוני, עם כל המורכבויות הנובעות מתפקיד זה.

הקשר בין תפקידיו של חזבאללה כתנועת התנגדות לבנונית ובין תפקידיו האזוריים יכול להיתפס בשתי דרכים: האחת, תפיסה של תפקידים משולבים הקוראת לשליחות אזורית, כלומר שההתנגדות תשמש כגורם מסייע בכל התפתחות דרמטית שתיגרם על ידי תקיפה נגד תנועת התנגדות כלשהי באזור (למשל נגד חמאס); השנייה, תפיסה של איזונים הדדיים, הגורסת שהצלחת תפקידיה המקומיים של ההתנגדות היא תרומה ליעדיה הכוללים, שכן מאזני הכוח האזוריים תלויים זה בזה.

התפיסה השנייה פותרת את הסתירה לכאורה בין התפקיד האזורי לתפקיד המקומי של תנועת ההתנגדות. חיזוק הזירה האזורית הופך לתוצאה מיידית של הישגי תנועת ההתנגדות בזירה המקומית, והאינטרס הלאומי הלבנוני הוא הקריטריון העיקרי בהתנהלותה. תרומתה למאבק האזורי – ולא הניסיון להשיג איזו אג'נדה סודית – היא פועל יוצא של הצלחותיה במישור הלאומי. עמדתו של נסראללה מבוססת כמובן באופן ברור על העמדה השנייה.

תוצאות המלחמה הישראלית

נאיבי יהיה לחשוב שהמתקפה של ישראל ב-12 ביולי 2006 היתה רק תגובה לחטיפת שניים מחייליה בידי חזבאללה. כינון מזרח תיכון חדש כפי שמתווה ארצות הברית הוא יעד אסטרטגי הדורש קודם כל לשנות את הנוסחה הפוליטית הלבנונית, ועלול להסתיים במתקפה צבאית נגד איראן. ההתקפות על חזבאללה והניסיון לרסקו בשיטות ההרס והטרור שנוסו בעיראק התבססו על ההנחה שהתקפה זו תוליד אפקט דומינו. האסטרטגיה הזאת נכשלה כישלון מוחלט בעיראק, וכך היה גם הפעם בלבנון. מבחינת חזבאללה, לחטיפת החיילים היתה מטרה מוגבלת: להביא לחילופין בין שני החיילים ובין השבויים הלבנונים הנמצאים בבתי הכלא בישראל, ולא להוביל להסלמה ולהרחיב את העימות.

להתנגדות יש כבר עתה השלכות מרחיקות לכת. השפעתו של חזבאללה כסמל להתנגדות והתעוררות ברחבי העולם הערבי והמוסלמי אך התעצמה. במשך כל זמן המשבר לא היתה שום אמביוולנטיות בעמדתן של הממשלות הערביות, והפער בין המשטרים ובין דעת הקהל העמיק: אמינותה של ההתנגדות כאלטרנטיבה למשא ומתן ודריכה במקום גדלה מאוד, כי היא נשענת כעת על ניסיון ממשי.

המצב אחרי 12 ביולי שונה לחלוטין מהמצב ששרר קודם לכן. בעקבות הניצחון על ישראל ניצב חזבאללה מול אתגרים חדשים: המצב הפנימי בלבנון נעשה מורכב יותר עקב הקונצנזוס הבינלאומי לגבי החלטת מועצת הביטחון 1701; ובזירה האזורית חזבאללה מוצא את עצמו במצב של מנהיג דה-פקטו בעבור דעת הקהל הערבית, על כל מרכיביה האידיאולוגיים והפוליטיים. ואולם התפתחויות אלה לא שינו את האג'נדה של חזבאללה, שנשארת אג'נדה לבנונית, הן מבחינת מטרות ההתנגדות והן מבחינת יעדי הרפורמות.

עלי פיאד הוא מנכ"ל מכון המחקר הקשור לחזבאללה.

הניתוח המובא כאן הוזמן על ידי Arab Reform Initiative (www.arab-reform.net)

לידים

עמדותיו והתנהגותו בקשר למשבר של השנה האחרונה, וכן תפיסותיו לגבי השלטון, הן דוגמה חשובה לתנועה איסלאמית המשלבת פעילות פוליטית בסביבה רב-עדתית ומאבק מזוין נגד הכיבוש

חזבאללה אימץ את הקונצנזוס כמוטו, במיוחד לאחר שמשבר הממשלה פרץ בעקבות הצבעת רוב על כמה נושאי מפתח ומה שנראה לו כניסיון הרוב לשמור על מונופול בתהליך קבלת ההחלטות

חזבאללה סבור כי שלטון הרוב יוצר מאזן כוח בלתי יציב, ובטווח הארוך בלתי מתאים להגנה על האינטרסים של כולם. הארגון משקיע אפוא את כל כוחו ויכולתו כדי להשיג איזונים יותר מאשר שליטה במשטר הלבנוני

הקריאה של הוגים ערבים מסוימים ל"נתק" או לשינוי יסודי ב"מחשבה המדינית" ולהשתחררות מעול המסורת היא לוהטת ובעייתית יותר ממה שנראה, ולא יהיה פשוט להגשימה

כינון מזרח תיכון חדש כפי שמתווה ארצות הברית הוא יעד אסטרטגי הדורש קודם כל לשנות את הנוסחה הפוליטית הלבנונית, ועלול להסתיים במתקפה צבאית נגד איראן

בוקסה

מדברים הרבה, יודעים מעט