Tag it:

תעזבו אותם מדיפלומטיה

במלחמה האחרונה בלבנון נפגשו השאיפות הצבאיות של ישראל עם התוכניות האמריקאיות למיפוי מחודש של המזרח התיכון. אבל גם לציבור האמריקאי מתחיל להימאס, וזו הזדמנות לפעולה של תנועת השלום האמריקאית

מאת פיליס בֶּניס

מלחמת ישראל נגד לבנון ונגד פלסטין, שכונתה בלשון נקייה "מלחמת הגנה נגד חזבאללה וחמאס", היא מלחמה ישראלית לשליטה ובה בעת מלחמה אזורית למיפוי מחודש של המזרח התיכון. מדובר במלחמה אמריקאית לא פחות מאשר במלחמה ישראלית. העילה המיידית לה נעוצה בחרם הצבוע כל כך ובסנקציות הבינלאומיות שמובילה ארצות הברית נגד הפלסטינים מאז נבחרה ממשלת הרשות הפלסטינית בראשות חמאס בבחירות דמוקרטיות בינואר 2006. מעבר לעילה המסוימת הזו, המלחמה החדשה הלכה בעקבות המאמצים של וושינגטון בעיראק, בניסיון להביא לשינוי צבאי אזורי במסווה של דמוקרטיזציה.

יש לומר באופן הנחרץ ביותר שזוהי מלחמה המכוונת נגד אזרחים, והם אינם "נזק נלווה". אין לה דבר וחצי דבר עם ביטחון, וישראל היא האחראית לה. פשיטת חזבאללה ב-12 ביולי אל מעבר לגבול ישראל אולי הפרה את הסכם שביתת הנשק שנחתם בשנת 1949 בין מדינת ישראל ובין לבנון, אך הפרה זו הוגבלה למטרה צבאית. הישראלים היחידים שנהרגו או נשבו היו חיילים. בהתחשב בחורבן האנושי שזרעה התגובה הישראלית, שניתן היה לצפותה מראש, ייתכן שהפשיטה אכן היתה מעשה חסר אחריות, כדברי שר החוץ הצרפתי פיליפ דוסט-בלאזי, אולם היא לא הפרה את החוק הבינלאומי, המתיר לכוון לעבר לחיילי אויב וללכוד אותם. מאידך גיסא, היתה זו התגובה הישראלית שהביאה להסלמה עד כדי מתקפה כוללת נגד אזרחים ותשתיות אזרחיות. מעשה זה, להבדיל מפשיטת חזבאללה, כונה בפי דוסט-בלאזי "פעולת מלחמה חסרת פרופורציה". ההתקפה הישראלית היא הפרה גסה של אמנת ז'נבה האוסרת על עונש קולקטיבי, על פגיעה באזרחים, על הריסת תשתיות אזרחיות ועוד. ההתקפה היתה ועודנה פשע מלחמה.

זו הבחנה חשובה. התקפת חזבאללה על העמדה הצבאית הישראלית וניסיון הנפל הישראלי לשחרר את החיילים שנשבו היא תקרית גבול. היתקלויות כאלה מתרחשות בכל העולם מדי יום ביומו, וגם בגבול ישראל-לבנון הן התרחשו לא אחת. אבל תקרית גבול הופכת למלחמה רק אם אחד הצדדים מעוניין בהסלמתה, ואין ספק שראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט וממשלתו רצו בה.

מורשת ניאו-קונסרבטיבית

ארצות הברית וישראל לא היו מעוניינות בהפסקת אש. מטרתן היתה ניצחון צבאי מוחץ ולא פתרון דיפלומטי, יהיה אשר יהיה המחיר האנושי (ואשר לישראל, יהיה אשר יהיה גורלם של החיילים השבויים שהפכו לסמל, הגם שכעת הם מצויים בסכנה גדולה בהרבה). נראה שישראל מאמינה שניתן להכריע התקוממות עממית באמצעות נשק קונבנציונלי, אף שמאה שנות היסטוריה קולוניאלית הוכיחו לארצות הברית בווייטנאם, לצרפתים באלג'יריה, לבריטים בהודו ועוד לרבים אחרים בדיוק את ההיפך.

מטרותיה של ישראל היו להשיג שליטה צבאית בלתי פגיעה לאורך כל גבולותיה, למגר כל התנגדות קיימת או אפשרית לשלטונה ולשנות את המפה האסטרטגית של המזרח התיכון. נשמע מוכר? גישה זו הוצגה לראשונה בשנת 1996 כאשר קבוצת פקידים לשעבר בממשל האמריקאי חיברו מסמך אסטרטגיה בשביל בנימין נתניהו, שהתמודד אז על ראשות הממשלה בישראל. המסמך נקרא "התחלה חדשה: אסטרטגיה חדשה לביטחון האזור", והוא הציע לישראל גירסה מזרח תיכונית של מה שייעד הפרויקט הניאו-קונסרבטיבי לאמריקה במאה החדשה.

יעדיה של ישראל היו ונותרו בראש ובראשונה צבאיים, ממוקדים במיגור כל זכר לעוצמתם ולהשפעתם של חזבאללה ושל חמאס בלבנון, בפלסטין ובאזור בכלל, ובה בעת בהחלשת ממשלת לבנון השבירה, הנמצאת בשליטת וושינגטון מאז יציאת הכוחות הסוריים בשנה שעברה. בעזה ניסתה ישראל להחליש עוד יותר את כוחה של הרשות הפלסטינית. במשך תקופה קצרה נראה היה כי חלק מממשל בוש מייחס חשיבות לטענה שנסיגת סוריה מלבנון הניחה יסוד לדמוקרטיה של ממש, והמשיך לראות ביציבות בלבנון יעד הסברתי חיוני. אך בערך ביום השלישי למלחמה נטש הממשל האמריקאי את הדאגה לגורל הדמוקרטיה השבירה בלבנון, ואימץ באופן מלא את תוקפנותה של ישראל כשהוא דוחה כל פנייה להפסקת אש בטענה שטרם הגיעה העת לכך.

וושינגטון מחויבת לאותו מיפוי מחודש של המזרח התיכון שאליו כוונה המתקפה הישראלית. ממשל בוש החל בכך עם כיבוש עיראק, ותמיכתו במתקפה הישראלית משקפת את הבוז שהפגין כלפי פגיעה באזרחים בעיראק. חלק משחקני המפתח הניאו-קונסרבטיבים ממלחמת עיראק כבר אינם בבית הלבן (פול וולפוביץ  בבנק העולמי, דאגלס פיית' בג'ורג'טאון, סקוטר ליבי עומד למשפט וכו'), אבל חלק מהמורשת האינטלקטואלית שלהם – המדיניות החד-צדדית, הבוז לדיפלומטיה, שימת הכוח הצבאי מעל הכל – נותר בעינו.

וושינגטון הטילה וטו על החלטת הפסקת האש באו"ם ורמסה בכך כל אפשרות לשים קץ להרג בשלב מוקדם. למרות הקריאות להפסקת אש, התנגדותה של ארצות הברית שיתקה במידה רבה את מועצת הביטחון. מזכ"ל האו"ם הציג שורת המלצות שלפחות פתחו בקריאה להביא לסיום מיידי של מעשי האיבה, גם אם לא דובר בהפסקת אש רשמית. פקידי או"ם אחרים, כולל יאן אגלנד ההומניטרי והנציבה העליונה לזכויות האדם לואיז ארבור, דיברו על פשעי מלחמה שבוצעו וקראו לסיום מיידי של מעשי האיבה.

השלכות אזוריות

תפקידו של חזבאללה במשבר מוביל כמובן לעלייה בתמיכה האזורית בארגון. בתוך לבנון מתבטא הדבר בתמיכה נרחבת בתוכניתו החברתית והמדינית של חזבאללה ובכוחו האלקטורלי בפרלמנט, כמו גם בגיבוי רחב לרעיון ההפרדה בין המיליציות של חזבאללה ובין צבא לבנון. באזור זוכה חזבאללה לאהדת ההמונים בשל תפקידו כתומך בפלסטינים (ומשפר את סיכויי חמאס להביא לחילופי שבויים), וחשוב מכל – מכיוון שהוא קורא תיגר על הכיבוש הצבאי הישראלי. בעוד ממשלות ערביות ברחבי המזרח התיכון ממשיכות להפגין שתיקה ושוויון נפש נוכח ההסלמה בהתקפות ועמיהן זועמים יותר ויותר נוכח מה שנראה כמו הסכמה שבשתיקה מצד ממשלותיהם, טבעי שיכולתו של חזבאללה להיכנס לעימות עם הצבא הישראלי מקנה לו תומכים ואוהדים חדשים.

הממשל האמריקאי, המודע לכך, ביסס את ביקורה של קונדוליסה רייס באזור ב-23 ביולי על מטרייה של בעלות ברית ערביות שיהוו חזית התנגדות גלויה לחזבאללה. השפעתה הגדלה של תנועת ההתנגדות בלבנון, יחד עם השפעת חמאס, מעמידה אתגרים רציניים בפני מנהיגים ערבים פרו-אמריקאים הזוכים לזלזול מצד חלקים נרחבים בציבור. כאשר ממשלות ערב אינן מוכנות או אינן רוצות להתגייס במשהו למען הפלסטינים והלבנונים, שלא לומר לקרוא תיגר בעצמן על ישראל, צילומי הטלוויזיה של לוחמי חזבאללה הנלחמים בישראל ותמונות הקורבנות מן ההפצצות הישראליות בלבנון ובפלסטין מפנים אצבע מאשימה נגד המשטרים הללו במזרח התיכון כולו. מלחמת עיראק החלה כבר לשנות את המודעות הפוליטית והחברתית באזור, ולמרות ההבדלים, היקף ההרס הולך וגובר הן בלבנון והן בעיראק.

ברמה הפוליטית, המלחמה הנוכחית בלבנון משנה את פני האזור לרעת הממשלות הערביות הקיימות. בגאווה ובכעס זוכרים בכל רחבי המזרח התיכון שחזבאללה, אשר גירש את ישראל מלבנון, היה כוח ההתנגדות הערבי הראשון שכפה נסיגה על ישראל, דבר ששום ממשלה ערבית לא הצליחה מעולם לעשות. מהשבוע השלישי של יולי נפער שסע המפלג את מדינות ערב. מצד אחד ניצבות הממשלות הרואות בהשפעתו העולה של חזבאללה איום לכוחן, מוכנות לגנותו ותומכות בשתיקה בברית הישראלית-אמריקאית. אלו הן ירדן, מצרים, ערב הסעודית וכווית. מן הצד השני ניצבות ממשלות החוששות יותר מאובדן השליטה באזרחיהן – המתנגדים לישראל ותומכים בחזבאללה בכל מאודם – ומצהירות על תמיכתן בפלסטינים ובלבנונים נגד ישראל. מדינות אלה כוללות כמובן את סוריה, ששתקה וחששה לבצע מהלך כלשהו בשל איומים אמריקאיים גם כאשר לחץ ציבורי גאה ודרש תמיכה ציבורית בחזבאללה ובפלסטינים, ואת איראן, שהתבטאה בזהירות והצהירה שתגיב להתקפה ישראלית על סוריה, אך שמרה על שתיקה רועמת לגבי תפקידה בנוגע להתקפה על לבנון.

תוספת מפתיעה לקבוצת המבקרים את ישראל היא ראש ממשלת עיראק נורי אלמאלכי. עריקתו של המנהיג העיראקי מהמחנה האמריקאי מעידה על תבוסה משמעותית של ממשל בוש במישור הלבנוני. אל-מאלכי, שנבחר בבחירות שנערכו בחסות אמריקאית תחת שלטון צבאי אמריקאי מתמשך, הבטיח בעבר לדרוש לוח זמנים ליציאת הכוחות האמריקאיים מעיראק אך לא קיים את הבטחתו. אפילו ראש ממשלת לבנון פואד סניורה, התומך במסע הצלב האמריקאי האנטי-סורי, נראה כמי שנטש את המחנה הפרו-אמריקאי ואימץ עמדה של "נילחם יחד עם חזבאללה" בתגובה לאיומי ישראל. גם מפלגות לבנוניות חזקות אחרות הכריזו על תמיכתן בחזבאללה, וקיעקעו מאמצים ארוכי שנים לצמצם את השפעתו. במקומות אחרים באזור החלו מדינאים במדינות פרו-אמריקאיות, כולל ערב הסעודית, להשתדל להרחיק את עצמם מעמדותיהם בממשלותיהם.

למען הפלסטינים

בעזה התגמדה חשיבותו האפשרית של תהליך האיחוד חמאס-פתח ברשות הפלסטינית, תהליך שגובש בהסכמת כל הצדדים בעניין מסמך האסירים. תהליך האיחוד עדיין חשוב, אך במצב שבו שליש מחברי הממשלה ברשות הפלסטינית ורבים מחברי חמאס במועצה המחוקקת מוחזקים בבתי כלא ישראליים כקלפי מיקוח לחילופי שבויים, וסנקציות וחרם בינלאומי בהשראת ארצות הברית וישראל עדיין מוטלים על הרשות הפלסטינית, הרשות עצמה מתקשה לשרוד, בקושי עולה בידה לסייע לאנשיה להתמודד עם ההרס שזורעת ההתקפה הישראלית ולבטח נבצר ממנה לשלוט כהלכה. ממשלת חמאס בשטחים הכבושים עומדת גם בפני אתגר פוליטי ומשבר אמון מצד המנהיגות החיצונית של הארגון היושבת בדמשק, ויש המאמינים שהיא תומכת יותר בפעילות צבאית מחודשת של חמאס ופחות בנציגי חמאס בממשלה.

הקשר בין משבר עזה ובין משבר לבנון/חזבאללה השיב את פלסטין אל מרכז הפוליטיקה האזורית, הרחק מהתדמית שהיתה לה בימי אוסלו ואחריו, של סוגיה המוגבלת לרצועת עזה ולגדה המערבית. אך תהליך העלאת הפרופיל של חמאס והאמון שהוא זוכה לו בפוליטיקה הפלסטינית בא במידה רבה על חשבון החשיבות וההצדקה לקיומו של אש"ף. חמאס מעולם לא היה חבר באש"ף. עם עליית יוקרתו של חמאס בפלסטין ובעולם כולו, קיימת סכנה שאש"ף ייוותר מאחור, ועימו ייצוגם של חלקים בעם הפלסטיני שאינם חיים בגדה המערבית הכבושה וברצועת עזה, בעיקר פליטים וגולים פלסטינים שמספרם היום מגיע ליותר מ-3 מיליון.

עדיין לא ידוע כיצד ישפיע משבר לבנון על הדרך שבה מנהלת ארצות הברית את מלחמתה בעיראק, אך השפעתו על חימוש האזור כבר ברורה. ארצות הברית הגדילה את אספקת הציוד הצבאי לישראל – הן הציוד הסדיר (כולל משלוח חדש של פצצות חכמות) והן ציוד החירום (דלק מטוסים). ממשל בוש אישר זה עתה מכירת נשק אמריקאי חדש בסכום של 6 מיליארד דולר לערב הסעודית, כולל מסוקים מסוג בלאק הוק, כלי רכב משוריינים וציוד צבאי נוסף. לקונגרס אמר הממשל שהמכירה תחזק את הצבא הסעודי ותשפר את יכולתו לסייע לארצות הברית במלחמתה בטרור.

ההתקפה הרצחנית של ישראל בלבנון ובעזה והגיבוי המרשים שהעניקה לה ארצות הברית מגבירים עוד יותר את הכעס המופנה אל ארצות הברית ומרקיע שחקים בשל המתרחש בעיראק. כעת הפכו כל תושבי לבנון – שיעים, סונים, נוצרים וכל השאר – וכן כל תושבי עזה, שרובם המכריע סונים (כולל פלסטינים מהגדה המערבית שעדיין נאנקים תחת הכיבוש והסנקציות הבינלאומיות), כל אלה הפכו לקורבנות של המדיניות האמריקאית-ישראלית: מלחמה כוללת וחסרת הבחנה נגד עמים שלמים.

תנועת השלום האמריקאית

הציבור האמריקאי אינו מצדד בתמיכה ללא סייג שישראל זוכה לה מצד ארצות הברית. אחוזים גדלים והולכים בציבור דוחים את החיבוק שמחבק ממשל בוש את ישראל ודוחקים בו שלא לערב את ארצות הברית במלחמה. לרבים פירושו של דבר הוא התנגדות לעוד התערבות פעילה של ארצות הברית בדיפלומטיה של המזרח התיכון. חסרה כאן כמובן ההבנה הרחבה יותר, שהתמיכה הדיפלומטית והמדינית הבלתי מסויגת של ארצות הברית במלחמותיה של ישראל ובכיבושיה, יחד עם יותר מ-3 מיליארד דולר בשנה לסיוע צבאי וכלכלי, היא ברירת המחדל מבחינת המדיניות האמריקאית. בין אם ארצות הברית נוקטת צעדים דיפלומטיים ובין אם לאו, אין ספק שהיא מעורבת.

הסקרים מלמדים שחלקים ניכרים בציבור ביקורתיים מאוד כלפי ישראל, ואחת הסיבות לכך היא הכיסוי שניתן למלחמה בתקשורת. למרות הלאומנות הקיצונית הנשמעת מפי רוב שדרני החדשות (אם כי רבים מכתבי הטלוויזיה שדיווחו מלבנון ומעזה הפגינו הגינות מפתיעה), נראה כי שפיכות הדמים שמראים הצילומים משפיעה יותר מדברי הקריינות.

אופי המשבר והתגובה לו מראים פעם נוספת את הצורך בהסברה כאסטרטגיה הבסיסית לתנועתנו. יש לפעול בשיתוף עם הנושאים בעמדות מפתח, יש צורך בהפגנות מחאה כדי ללחוץ על בוש, רמספלד, רייס וחברי ממשל אחרים; צריך גם לשבת במשרדיהם של חברי קונגרס ולקיים הפגנות נגד פשעי מלחמה בקונסוליות של ישראל או בבית הלבן, ודרושות קבוצות מחאה שימסרו מידע בפתחי סוכנויות תקשורת המפרסמות שקרים. כל אלה חשובים גם בגלל המסר שהם מעבירים לעמים במזרח התיכון – שיש אמריקאים המתנגדים לסדר היום של הנשיא בוש, היוצאים נגד המיליטריזם, החד-צדדיות וחוסר הדמוקרטיה העומדים בבסיס מלחמות אלה.

אנו עומדים בפני ציבור המוכן להאמין לתקשורת, שלפיה המשבר החל בפשיטת חזבאללה ב-12 ביולי כדי ללכוד שני חיילים ישראלים. רוב האמריקאים אינם יודעים שהמשבר החל הרבה קודם, עם הבידוד והסנקציות שהפעילה ארצות הברית נגד העם הפלסטיני כולו בעקבות בחירת חמאס, עם התקפת הטילים הישראלית ששמה קץ לחייה של משפחה פלסטינית על חוף הים בעזה, עם הסיכולים הממוקדים שהרגו יותר מ-125 אזרחים חפים מפשע, עם ההתנקשות בחייו של סגן השר שזה מקרוב מונה ברשות הפלסטינית בהנהגת חמאס. מרבית האמריקאים אינם מקשרים את המשבר עם כליאתם של 9,000 אסירים פלסטינים בבתי סוהר ישראליים, או עם מורשת של 38 שנות כיבוש בעזה, או עם ההשלכות של 18 שנות כיבוש ישראלי בדרום לבנון. תחת זאת חדורים רוב האמריקאים באמונה הנושנה שישראל תמיד צודקת, ומשוכנעים שההתקפות של ישראל בלבנון לא היו אלא תגובה לטילי חזבאללה שפגעו בערים ישראליות. כתנועה עלינו לקחת על עצמנו מסע הסברה עממי נרחב, למנוע כל אפשרות שמידע שגוי נפוץ כזה, ועל אחת כמה וכמה ההעדר המוחלט של הרקע ההיסטורי, יתפשט ויתקבל בציבור.

הגיעה השעה שהתנועה הרחבה נגד המלחמה ונגד האימפריאליזם תחזק את קשריה עם התנועות הוותיקות למען זכויות הפלסטינים ונגד תמיכה אמריקאית בכיבוש הישראלי, למען זכויות אדם ולמען שלום צודק וכולל באזור. שיתוף פעולה כזה יבטיח גם שלא נניח לזוועה המוחלטת ולאופי הבינלאומי של מלחמת לבנון להסיח את הדעת מהמשבר בעזה ואת הזוועה המתמשכת של הכיבוש הישראלי מראש סדר היום שלנו.

עלינו ליטול על עצמנו להסביר מה טיבה של המדיניות האמריקאית: כיצד היא מובילה למלחמה וכיצד הזוועות המתרחשות היום בעזה ובלבנון הן במידה רבה מלחמתה של וושינגטון. עלינו להזכיר לעצמנו ולאחרים כיצד המלחמה האמריקאית הבלתי חוקית בעיראק מחזקת את הרעיון שפלישה למדינה זרה וכיבושה היא תחליף חוקי וקביל לדיפלומטיה ומשא ומתן.

זהו רגע של משבר בלתי רגיל, אך גם רגע של הזדמנות. עלינו לדרוש מממשלתנו דין וחשבון לגבי מעורבותה בפשעי המלחמה של ישראל בכך שהיא מספקת ציוד צבאי, דלק ונשק לישראל. זוהי גם הזדמנות לקשור קשרים עם עמיתינו באירופה, באמריקה הלטינית ובמקומות אחרים, ולקרוא להעמיד לדין בינלאומי פקידים בכירים בממשל בוש שאולי היו שותפים לדבר עבירה בפשעי המלחמה הישראליים.

זהו רגע שעלינו להכיר בו ולקבלו בעצב. על מה מעידה העובדה שבכירי ממשלתנו זנחו את הדיפלומטיה בביטחון שכזה? שהם בונים תרבות המקדמת בברכה אלימות שאין לתארה? שהם משתמשים בכוחם הצבאי והכלכלי כדי להרוג את הזולת, לנשלו, לרוששו ולשלול את סמכותו, ומבודדים את העם האמריקאי משאר העולם בכך שהם גוררים אותו למלחמה ונוהגים כאותו קולוסוס ענק, הניצב מתריס ופשוק רגלים מעל לעולם כולו? שהם זנחו את המשפט הבינלאומי לטובת חוק האימפריה? מה אומר הדבר עלינו כעם? ומה אומר הדבר על תנועתנו ועל מה שעלינו לעשות? 

פיליס בניס היא מרצה ב-Institute for Policy Studies בוושינגטון די-סי וב-Transnational Institute באמסטרדם. ספרה האחרון הוא  “Challenging Empire: How People, Governments and the UN Defy US Power”

לידים:

תקרית גבול הופכת למלחמה רק אם אחד הצדדים מעוניין בהסלמתה, ואין ספק שראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט וממשלתו רצו בה

בערך ביום השלישי למלחמה נטש הממשל האמריקאי את הדאגה לגורל הדמוקרטיה השבירה בלבנון, ואימץ באופן מלא את תוקפנותה של ישראל כשהוא דוחה כל פנייה להפסקת אש

הקשר בין משבר עזה ובין משבר לבנון/חזבאללה השיב את פלסטין אל מרכז הפוליטיקה האזורית, הרחק מהתדמית שהיתה לה בימי אוסלו ואחריו, של סוגיה המוגבלת לרצועת עזה ולגדה המערבית

אחוזים גדלים והולכים בציבור האמריקאי דוחים את החיבוק שמחבק ממשל בוש את ישראל ודוחקים בו שלא לערב את ארצות הברית במלחמה