Tag it:

מדינה בהפרעה

הבעיה: חוסר ביטחון. הסימפטומים: גזענות, תוקפנות ותחושת קורבן. הפתרון: אויב נצחי, ולעזאזל כולם

מאת ספא אבורביעה

בכל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי מופתעת מעוצמות הגזענות הפורצת מכל עבר ומופנית כלפי האויב, המשמש מטרה כל כך נוחה לחִצֵי שנאה והאשמה תמידית.

סביב המלחמה האחרונה, זו שחשפה את המיינסטרים הישראלי בלבושו המיליטריסטי האופייני לו כל כך, היה קונצנזוס מובהק. ביקורת כמעט ולא נשמעה, וגם אם כן – היא התקבלה בהיסוס, בשוליים. מי שאמר שהמלחמה אינה צודקת והזכיר שגם לבנונים נהרגים בה – פרט פעוט במאזן חיי האדם ומשקלם – הואשם במקרה הטוב בחוסר פטריוטיות ובאי-נאמנות למדינה, ובמקרים אחרים אף בתעמולה בוגדנית למען האויב הנצחי.

לא רק השמאל המסורס בישראל השתתק; הפלסטינים אזרחי ישראל שוב עמדו במצב הבלתי אפשרי שבו ציפו מהם להביע תמיכה מלאה בהרג שמבצעת ישראל אף שהשתתפו בעל כורחם במאזן הדמים.

למרות זאת הם זכו למנה של גסות מצד המדינה, האמונה על שלומם של אזרחיה היהודים בלבד. איש לא הניד עפעף כשאזעקה לא נשמעה בנצרת, וכשפונו תושבים מקרית שמונה ולא מהיישובים הערביים הסמוכים לה.

שוב חושפים האזרחים הפלסטינים את שבריריותה ומוגבלותה של הדמוקרטיה הישראלית, מאתגרים מחדש את הווייתה ומהותה. גם הפעם אנו מסירים את הכיסוי המלאכותי מעל פיה הלאומני והגזעני, ואת השקפתו המיליטריסטית של האזרח הישראלי והדמוקרטיה המייצגת אותו.

לא רק שהתבקשנו להזדהות עם שיטות הלחימה הישראליות בשעתה הקשה של המדינה, נדרשנו גם לא להבין ולא להביע צער, הזדהות או כל רגש כלפי האויב הזדוני – העם הלבנוני הנהרג בצדק, כמובן, בידי ישראל המגינה על עצמה.

דווקא בעתות כאלה של לחימה עולות סוגיות מוסריות שיש לדון בהן בשום שכל. אולם קולותיהם של המיעוטים, הנשים וקבוצות מוחלשות אחרות נאלמים דום כחלק מהסחף המתמשך בפטריוטיות הנכפית עליהם.

הרהורים על עצם קיומה וצדקתה של המלחמה כלל לא נשמעו בימיה הראשונים, בטח שלא הבעת צער על הנהרגים מן הצד השני – צד האויב. כאילו נתבקשנו להיות בני אדם רק כשמדובר בישראלים ולהביע צער והזדהות רק עם הסבל הישראלי. חשיבות חיי אדם נקבעים כאן על פי פרמטרים ברורים, והזדהות עם בני אדם אחרים עלולה להפר את המאזן. על הצד השני להצטייר בעיני כולנו כאויב נצחי, כדי שאוכלוסיית המדינה תוכל להצטייר בעיני עצמה כאנושית, כדי שלא תתערער חלילה התמונה של הרע המאיים לחסלנו, הטובים והתמימים השואפים לשלום, ללא כל סיבה כמובן.

אבל הגורם העיקרי להבניית תדמיות אלו הוא למעשה חוסר הביטחון של המדינה. הן מלמדות על הצורך העז של המדינה להצדיק את מעשיה בכסות של קורבן, כשהיא עוטה את המסכנות האופיינית לאותה "שורדת" במזרח התיכון. זו המדינה הדורשת מאזרחיה להרים את "דגל הנאמנות" בכל פעם מחדש בלי להחזיר נאמנות. היכן היו המדינה ופיקוד העורף, המופקד על שלום האזרחים, כאשר נפלו טילים על תרשיחא, מג'ד אלכרום, דיר אלאסד, אלג'יש? מדוע לא התריעו על כך כפי שעשו ביישובים היהודיים שסביבם? מדוע לא נבנו מקלטים ציבוריים ומרחבים מוגנים במ'גד אלכרום, במע'אר ובכפר יאסיף? מדוע תושבים אלה – שלפחות תיאורטית הם אזרחי מדינת ישראל – צריכים לנסוע מרחק כה רב כדי להגיע לבית החולים הקרוב ביותר בנהרייה, צפת או חיפה? אולי חשבו בפיקוד העורף כי מעצם היותם ביישובים ערביים הם בבחינת "מרחבים מוגנים", ועל כן לא ייפגעו על אף היותם בטווח האש? האם לא חשבו שהטילים המיועדים "ליהודים בלבד" יפספסו בכמה קילומטרים?

או שמא הדבר נובע מהזלזול המתמיד של הגופים הביטחוניים, הדואגים לבטיחותם ולביטחונם של אזרחיהם היהודים מפני אויביהם הערבים שמסביבם, המאיימים על חייהם? אלה הערבים החיים בתוכם ולידם, האמורים להוכיח את נאמנותם בכל פעם מחדש כדי לזכות להגנה ששכניהם היהודים זוכים לה בכל פעם, ללא היתרים או התניות.

ייתכן ש"איש לא ציפה" שגם ערבים הנמצאים בקו האש הישיר יסבלו אובדן חיי אדם. אולם מה יקרה במלחמה הבאה? מחדל לא היה פה, ולעומת זאת גם הפעם נחשפה במערומיה ההתעלמות המתמשכת מחייהם של "האזרחים" הערבים, כפי שהורגלנו אליה. בעקבות אירועי אוקטובר העלתה ועדת אור אל פני השטח את תחושות הקיפוח המתמיד והאפליה המתמשכת של "האזרחים" הלא-יהודים במדינה. כל אלה הועלו, נכתבו, נדונו ונדושו, אך שום לקח לא הופק.