המאבק באנישמיות הוא חלק מהמאבק שכל מפלגת שמאל חייבת לנהל, ללא פשרות, כחלק מהמלחמה שלה בגזענות המופנית נגד מהגרי עבודה, מהגרים אחרים, צוענים וכן הלאה. הסולידריות עם העם הפלסטיני היא חלק מהמאבק האנטי-קולוניאלי שכל מפלגת שמאל מחוייבת אליו. שתי הזירות משלימות ומחזקות אחת את השנייה ועריקה מאחת מהן מרוקנת את השנייה מצדקתה המוסרית ויעילותה הפוליטית, כותב מיכאל ורשבסקי.

פעילות מפלגת השמאל הגרמנית Die Linke בהפגנה נגד תנועה נאו-נאצית. די לינקה הודיעה לאחרונה על פירשתה מקמפיין הסולידריות עם פלסטין בטענות בדבר אנטישמיות  (צילום: Karen Margolis)

ראש הקהילה היהודית של צרפת בתחילת המילניום, רוג'ר קוקרמן, סיפר בגאווה לעיתון הארץ איך המליץ לאריאל שרון להסית את הביקורת הבינלאומית הקשה על הטבח שביצע הצבא הישראלי באוקטובר 2000 ע"י פתיחת חזית חדשה – חזית האנטישמיות. היה זה לאחר שהעולם הזדעזע מהצילומים של הערוץ הצרפתי השני על רצח הילד מוחמד א-דורה בזרועות אביו. לממשלת ישראל לא היה מענה לתמונות הזוועה של רצח עשרות ילדים ונערים לא חמושים בידי צלפים.

"הבה נתחכמנה" אמר האיש לאריאל שרון, "ובמקום לנסות להמציא תירוצים לא משכנעים, נתקוף בחזית חדשה: האנטישמיות." כל מי שפתח את הפה נגד פשעי ישראל הואשם באנטישמיות, והאסטרטגיה הזאת הצליחה מעבר למשוער: עיתונאים ואנשי רוח השתתקו פן יואשמו באנטישמיות, ומי שהעז להתבטא נאלץ לנהל מלחמה – כולל בבתי המשפט – כדי להוכיח שאינו נגוע באנטישמיות, אשמה נוראה באירופה, חצי מאה לאחר אושוויץ.

נדמה היה כי לאחר עשר שנים, ומרוב שימוש, איבד הנשק הזה מיעילותו, ובהדרגה נדחק לפינה. והנה, אותו חיבור פסול בין ביקורת כלפי מדיניותה של מדינת ישראל לבין אנטישמיות חוזר, ודווקא בשורות מפלגת שמאל עתירת זכויות במאבק על זכויות האדם והעובדים.

מן הראוי להבהיר תחילה כמה דברים בנוגע לאנטישמיות: ראשית, האנטישמיות קיימת באירופה , גם אם כל הסקרים מציינים שהיא בתהליך ברור של ירידה בהשוואה לשנות החמישים; האנטישמיות מהווה חלק מתרבות אירופה ותופעות תרבותיות אינן נעלמות בעשור אחד או שניים.

שנית, מדובר באנטישמיות נוצרית ולבנה, לא במה שמכונה "אנטישמיות מוסלמית" של בני שכונות ממוצא ערבי: גם בהקשר זה הסקרים חד-משמעיים - עמדות אנטי-יהודיות בשכונות (גרפיטי, תקיפת יהודים) הן בגדר תופעות שוליות יחסית, לרוב כתגובה מטופשת של קבוצות מיעוט למעלליה של מדינת ישראל בשטחים הכבושים.

שלישית, קיימת גם אנטישמיות – גם אם מזערית – בשורות השמאל ובתנועת הסולידריות עם פלסטין; כאמור תופעה תרבותית אינה נעלמת בהינף יד ובשנות דור אחד, גם אם השמאל, ככלל, הצליח לבער את הגזענות משורותיו.

רביעית, ככל שמעמיק המשבר הכלכלי-חברתי במדינות אירופה, מתגברות גם הגזענות ושנאת הזרים וכחלק מתופעות אלה, גם האנטישמיות.

ואולם, הבלבול בין ביקורת כלפי ישראל, כולל עמדות אנטי-ציוניות חד-משמעיות ובין אנטישמיות הוא מניפולציה של התעמלנים הפרו-ישראלים, ויש להוקיע אותה, בין השאר משום שהיא גורמת לזילות האנטישמיות. כמה מצער שמפלגות שמאל עדיין נופלות בפח שטומנים להן, כפי שאירע לאחרונה למפלגה Die Linke בגרמניה. בהצהרה פוליטית מבולבלת למדי, משתמשת הנהגת המפלגה בטענת האנטישמיות כדי להצדיק את התנערותה מתנועת הסולידריות עם הפלסטינים, מקמפיין החרם, ההמנעות מהשקעות והסנצקיות ומהמשט המתארגן נגד המצור על רצועת עזה. אחת מן השתיים: או שהנהגת Die Linke חוטאת בטיפשות פוליטית מדאיגה או שהיא עושה את עצמה, וזאת על מנת להדוף ביקורת אפשרית מצד ידידי ישראל, וגם זו טיפשות, כי כמפלגת שמאל היא מעולם לא תזכה לאהדתם, גם אם תשיר את התקווה בפתיחת כל ישיבותיה, ותניף את דגל ישראל בהפגנותיה.

המאבק באנישמיות הוא חלק מהמאבק שכל מפלגת שמאל חייבת לנהל, ללא פשרות, כחלק מהמלחמה שלה בגזענות המופנית נגד מהגרי עבודה, מהגרים אחרים, צוענים וכן הלאה. הסולידריות עם העם הפלסטיני היא חלק מהמאבק האנטי-קולוניאלי שכל מפלגת שמאל מחוייבת אליו. שתי הזירות משלימות ומחזקות אחת את השנייה ועריקה מאחת מהן מרוקנת את השנייה מצדקתה המוסרית ויעילותה הפוליטית. טוב תעשה הנהגת Die Linke אם תחזור בה מהצהרה שאין בה לא חכמה מדינית ולא יושר מוסרי.