מרסלו וקסלר
 |
Marcello Weksler is Director of Educational Programs for Marginalized Youth in Tel Aviv, Board Member of the Alternative Information Center. 
|
להכות איפה שפחות צפוי
מאמר זה הינו המשך למאמר "תזמורת ההסתה" בו ניתחתי את הסיבות מצד הממסד הישראלי למתקפה חזיתית על המרחב האזרחי, על הדמוקרטיה, ועל הכוחות הפרוגרסיביים המערערים על ההגמוניה, למרות מספרם הקטן.
במאמר זה אנסה להציע כמה דרכי פעולה החיוניות, להערכתי, לבלימת התפשטות נגע ההסתה ולבניית אלטרנטיבה אל מול הניאו-פשיזם והפונדמנטליזם.
זירה אחת, שכמעט איננה זוכה להתייחסות, היא זירת המאבקים החברתיים מעמדיים. העדר תגובה, בינתיים, מצד הממסד, נובע משני היבטים מרכזיים.
ההיבט הראשון מתיחס לתפיסה של תחום זה - והנפגעים ממנו, המהווים רוב באוכלוסייה - עליו ישנה שליטה מלאה ולכן העדר תגובה והתיחסות. קברניטי הניאו-ליברליות, רואים בישראל סיפור הצלחה (התמיכה ניכרת בהון הפיננסי הבינלאומי) שבו תוכניות הריסון, ההפרטה והרס השירותים הציבוריים על-ידי המדיניות הממשלתית נוחלים הצלחה רבתי כמעט ללא התנגדות ציבורית.
יתרה מזאת, בהתייחס למדיניות הניאו-ליברלית, אין כל הבדל בין שותפי הקואליציה הממשלתית לבין האופוזיציה שבתוך הקונצנזוס, כלומר קדימה ושרידי מפלגת העבודה. במובן זה, הקונצנזוס החברתי-כלכלי הוא כל כך רחב שהאופוזיציה הפרלמנטרית מיוצגת, שלא במקרה, על ידי הרשימות שמחוץ לקונצנזוס, בייחוד חד"ש.
ההיבט השני מתיחס לפירוד והעדר הסולידאריות הטבעית בקרב האוכלוסיות המוחלשות בארץ, ותגובתם האינסטינקטיבית אל מול המשבר, למצוא לעצמם, ברמת הקהילה או ברמת הפרט, פתרונות מיידים לצרכי הישרדות. כלומר, הסולידאריות כמעט ואיננה קיימת וגם כשהיא קיימת היא בוסרית ביותר. היכולת לבטא סולידאריות איננו רק עניין מוסרי, אלא בייחוד עניין של אינטרסים שבשותפות לצרכי מאבק.
אין ספק שהגזענות הקיימת בחברה הישראלית ועבודת ההסתה של ניאו-פשיסטיים ופונדמנטליסטיים רק מלבה את האש האנטי סולידארית. ההסברים השקריים על היותם של הישראלים הצעירים קורבנות של מהגרי העבודה, היא אחת מהדוגמאות לכך. אולם, יש לקחת בחשבון שאותו טיעון תופס גם לגבי הפלסטינים, שכמובן לא מוזכרים בתעמולה השקרית, אבל גם רואים בעצמם קורבנות של מהגרי העבודה. כלומר, זו דוגמא ברורה לכך שתחושת הקורבנות היא כללית בקרב האוכלוסיות המוחלשות משני העמים, והיא נגרמת –לפי אותה תעמולה- על ידי גורם שלישי שהוא לא המעבידים. מהגר העבודה הופך להיות האויב של כולם, ומחליף בתודעה הציבורית את הגורם השלישי במעביד, המנצל, זה שמעוניין להעסיק מהגרי עבודה כדי להוריד את מחירי עלות השכר.
אבל מה ההבדל המהותי שקיים בין איש השמאל הישראלי הנרדף לבין אותה אוכלוסיה מדוכאת שכלפיה מופנית חלק מהתעמולה הגזענית? ההבדל הוא באינטרסים ובצורת הניסוח של המאבק. איש השמאל הנאבק על זכותו לבטא את דעותיו, מקיים מאבק מגננה מול המתקפה של הניאו-פשיסטיים ופונדמנטליסטים. הוא מגן על זכותו לחופש הדיבור והמחשבה. לעומת זאת, המובטל והמודר, נאבק למען פרנסתו, למען הישרדותו. המיקום הקיומי של השני עושה אותו, לפחות ברמה הפוטנציאלית, יותר קשוב לצורך בסולידאריות. בתנאי שהצורך בסולידאריות יהיה מקושר באופן ישיר לאינטרסים שלו.
ההצעה כאן איננה לעזוב את המאבק למען חופש הדיבור וההתארגנות, בייחוד כי היא נוגעת בצורה אקוטית לאוכלוסיה הפלסטינית ולמנהיגיה. אבל כשמדברים על אסטרטגיה של מאבק נגד קואליציית ההסתה, יש לחפש את המקומות בהם ישנה סתירה מהותית בין האינטרסים הניאו-ליבראליים וגזעניים, לבין האינטרסים של האוכלוסייה המוחלשת. אותה אוכלוסייה שאם פעם, דרך מדינת הרווחה וחלוקת הפירורים הרגישה חלק מהקונצנזוס הלאומי, היום רואה את עצמה מחוץ לקונצנזוס הכלכלי.
כלומר, ההיגיון הפנימי של המאבק נגד ההסתה הגזענית צריכה לצאת מנקודת המוצא שלא מדובר בבניית קואליציה אנטי-פשיסטית בנוסח העבר, שבה השמאל הרדיקאלי מנסה לגייס את החלקים הליבראליים כדי לבנות חזית אנטי-פשיסטית, אלא בנייה של חזית מאבק עם המדוכאים על בסיס האינטרסים האמיתיים שלהם, שהם אלו שיכולים ליצור את התנאים לסולידאריות.
טענתי איננה שזו הדרך הקלה, אלא זו הדרך בה אפשר להיאבק בתנאים הפוליטיים שאנו קובעים, ולא בתנאיי מגננה שנקבעים על ידי המסיתים.
או במילים אחרות, איפה שאנו יכולים לתקוף, ולא להתגונן, הם המקומות הטובים ביותר למאבק היום. כל עוד ונמשיך להיאבק רק בזירות אליהן הגזענים מזמנים אותנו, אנחנו בקרב מגננה.
כמובן, אסטרטגיה זו אינה עונה על כל מאבק נגד הגזענות. זוהי אסטרטגיה כדי לנטרל את כוחה של קואליציית השנאה מהציבור הרחב, בייחוד מהציבור היהודי. ביחס לציבור הפלסטיני, המצב הוא הרבה יותר קשה. כי מדובר על מתקפה כוללת, של גזענות ואפרטהייד המקפלת בתוכה את מדיניות העוני והאבטלה. יש להבין שהקואליציה הנוכחית הינה גזענית, עם או בלי המדיניות הניאו-ליברלית. הפונדמנטליסטים של ש"ס והניאו-פשיסטים האחרים (עם או בלי כיפה), הם גזענים על פי הגדרה שמעבר לכל וויכוח על המצב הכלכלי. אפשר למצוא מאחורי הטיעונים הגזעניים טיעונים המעודדים את הניאו-ליברליות או כאלו הגורמים לחיסול הסולידאריות. אבל, הגזענות עומדת בפני עצמה.
במובן זה צריכים להבין שגם אם אנו נוקטים בצעדים להרחבת ההתנגדות למדיניות השלטונית דרך המאבקים החברתיים, ומחברים אותם להגיון של הסולידריות ובכך מנטרלים – חלקית לפחות- את המסרים הגזעניים, עדיין הזירה תהיה פתוחה להמשך ההסתה הגזענית, כלפי האוכלוסייה הפלסטינית.
חשוב בעיקר לזכור, מהתיאור במאמר זה, כי המגננה של כוחות השמאל נגד ההסתה על בסיס חזית אנטי-פשיסטית, אמנם מגנה על המותקפים אך אם לא תרחיב את שורות ההתנגדות לשלטון, יביא אותנו הדבר למבוי סתום.
אין אנו יכולים לנבא עד כמה אנו מסוגלים לשנות את יחסי הכוחות. גישה פסימית מידי או אופטימית מידי, לא תוביל לכל תוצאה. יש להבדיל בין הפרשנות הפוליטית להסתה והסכנות הנובעות ממנה, לבין צורות המאבק האפשריות.
במילים פשוטות, האסטרטגיה חייבת להיות מבוססת לא רק על מגננה, אלא גם על פתיחת זירות חדשות שירחיבו את המאבק.
