מאז המהפכה במצרים יצאו העובדים המצרים למאות שביתות ופעולות מחאה, הקימו עשרות איגודים מקצועיים עצמאיים והשיגו עלייה בשכר המינימום. פרופסור ג'ואל ביינין סוקר את מקומה החשוב של תנועת העובדים במהפכה המצרית.

 

שביתת עובדי רשות המסים המצרית בדצמבר 2007 הייתה הסנונית הראשונה של תנועת האיגודים העצמאיים במצרים. הצילום מתוך הדוח Justice for All - The Struggle for Worker Rights in Egypt בהוצאת Solidrity Center

מאז ה-12 ביוני, מחצית מ-18,000 העובדים המפעילים את תעלת סואץ ומספקים לה שירותים נמצאים בשביתה. הם מעוסקים בשירותים ימיים על ידי שבע חברות בת של רשות תעלת סואץ בסואץ, איסמעיליה ופורט סעיד. לעומתם, אלה המועסקים ישירות על ידי הרשות זכו תמיד לשכר גבוה יותר ולהטבות רבות יותר. הרבה לפני ה-25 בינואר 2011 דרשו עובדי חברות הבת השוואת תנאים, שמשמעותה תוספת שכר של 40%.

 

ההנהלות של חברות הבת נענו לדרישה זו באפריל, ביטוי לאפשרויות החדשות בעידן שלאחר ה-25 בינואר. אבל ממשלת המעבר קבעה שהשכר ותנאי ההעסקה של עובדי המגזר הציבורי קבועים בחקיקה פרלמנטרית, ולכן לא ניתן להכניס בהם כל שינויים כל עוד הפרלמנט מפוזר. השביתה מבטאת את דחיית ההיגיון הזה על ידי העובדים.

 

העובדים המצרים השיגו עוצמה וביטחון עצמי גדולים יותר במהלך התנועה המהפכנית. עוצמה זו מתבטאת ביכולת לקיים שביתה בת חמישה שבועות במגזר תעשייתי הקשור לתעלת סואץ, שלה נודעת חשיבות כלכלית ואסטרטגית מכרעת, וכן בהתעקשות על כך שהדרישות הכלכליות ייענו למרות העדר המסגרת המשפטית שכוננה על ידי המשטר הישן. איגודי עובדים המשיכו להדוף המוני האשמות מצד העיתונות ומצד חלקים של "הנוער המהפכני" שהדרישות הכלכליות של העובדים מייצגות "אינטרסים פרטיים" צרים ולא "אינטרסים לאומיים". במובן זה, העובדים שותפים להישג של כלל המצרים שנענו לקריאה המהפכנית "זקוף את ראשך. אתה מצרי" – שיקום הכבוד שלהם כבני אדם.

 

הדחתו של הנשיא לשעבר חוסני מובראק ושל הדרג העליון של משטרו העניקה למצרים עוצמה להשמיע את קולותיהם ולדרוש "כבוד, דמוקרטיה וצדק כלכלי" – סיסמה שנהנתה מפופולרית בעת ההשתלטות על כיכר תחריר בחודשים ינואר-פברואר, וגם לאחר מכן. עבור מיליוני עובדי תעשייה וצווארון לבן, לא היה זה ניסיון חדש לגמרי. רבים מהם השיגו הישגים כלכליים משמעותיים, כמו אלה שדרשו עובדי חברות הבת של רשות תעלת סואץ, במהלך התנועה של למעלה מ-4,000 שביתות, משמרות ופעולות קיבוציות של עובדים שהחלה להתעצם ב-1998 ונמשכת כיום.

 

בשלושת הימים שלפני עזיבתו של מובראק ב-11 בפברואר, עובדים תרמו באופן ניכר לתהליך המהפכני באמצעות קיום כ-60 שביתות, שלחלקן היו דרישות פוליטיות מובהקות. שביתות ומחאות ממשיכות להתקיים מאז באופן קבוע, בקצב של כמה לשבוע. הסכום הכולל של אולי מאתיים פעולות קיבוציות של עובדים בששת החודשים הראשונים של 2011 שומר על אותו קצב בו התקיימו מחאות של עובדים מאז 2004.

 

הדבר אפשר לעובדים לבסס כמה הישגים. ההישג הארגוני החשוב ביותר הוא ביסוס הזכות להקים איגודים מקצועיים עצמאיים.

 

מאז הקמתה ב-1957, הייתה פדרציית האיגודים המקצועיים המצרית (ETUF) זרוע של המדינה וחלק מרכזי ממנגנון הדיכוי שלה. הפדרציה נהנית ממונופול בחוק על ארגון איגודים מקצועיים שהוכר בחוק מספר 35 משנת 1976 ובתיקונים מאוחרים יותר. תוצאות הבחירות לפדרציה, במיוחד האחרונות בשנת 2006 – זויפו. שירותי הביטחון של המדינה מנעו באופן שרירותי ממועמדי אופוזיציה מכל גוון שהוא – מקומוניסטים ועד לאחים המוסלמים -  מלהתמודד על משרות באיגודים. הפדרציה ומרבית נושאי התפקידים המקומיים בה עמדו מנגד או התנגדו באופן פעיל לתנועת העובדים של העשור האחרון.

 

עוד לפני ה-25 בינואר קמו שלושה איגודים עצמאיים אשר אינם חברים בפדרציה. הגדול והחשוב שבהם היה איגוד עובדי הרשות למיסוי נדל"ן, המונה 35,000 חברים. שביתה ומחאה דרמטית של 3000 מעובדי הרשות מול משרד האוצר בדצמבר 2007 הסתיימה בתוספת שכר של 325%. כאמל אבו עיטה ומנהיגים אחרים של השביתה ניצלו את המומנטום שיצר הניצחון הזו כדי להקים איגוד מקצועי עצמאי בדצמבר 2008. באפריל 2009 הכירה הממשלה באיגוד כאיגוד הראשון שאינו חבר בפדרציה מאז 1957. האיגוד העצמי של עובדי רשות המיסוי היה אחד החברים המייסדים של הפדרציה המצרית של האיגודים המקצועיים העצמאיים (EFITU), שעל קיומה הודיעו במסיבת עיתונאים במהלך ההשתלטות על כיכר תחריר ב-30 בינואר.

 

בין האיגודים החדשים המאורגנים בפדרציית האיגודים העצמאיים נמנים שמונה איגודים ומוצעת עובדים עירונית במדינה אל-סאדאת ("עיר סאדאת"), שבה מועסקים 50,000 עובדים ב-200 מפעלים – בעיקר בתחומי הטקסטיל, הפלדה, הפורצלן והקרמיקה. לפני שנה זו היו במדינה אל-סאדאת שני איגודים בלבד. כוח עבודה בלתי מאוגד ברובו היה רק אחד מן התמריצים הנדיבים שהוצעו למשקיעים פרטיים באזורים כלכליים מיוחדים שהוקמו בערי הלוויין החדשות של קהיר. תמריץ נוסף הוא שבאזורי התעשייה המורשים, אם 10.5% מערכו המוערך של מוצר מגיע ממקורות ישראליים, המוצר נהנה מגישה פטורה ממסים וממכסות לארצות הברית.

 

פדרציית האיגודים העצמאיים והמרכז לאיגוד מקצועי ולשירותים לעובדים (CTUWS), ארגון לא-ממשלתי שהוקם ב-1990 כדי לקדם את עצמאות האיגודים המקצועיים, התנגדו בהצלחה למועמדותו של הגזבר לשעבר של ETUF לתפקיד השר לענייני כוח אדם והגירה, מועמדות שקודמה על ידי המועצה העליונה של הכוחות החמושים. במקומו הם הציעו את אחמד חסן אל-בוראי, מרצה לדיני עבודה באוניברסיטת קהיר, שמזה שנים קורא באופן פומבי לריבוי איגודים מקצועיים. המועצה העליונה קיבלה את המועמד של תנועת העובדים העצמאית.

 

השר אל-בוראי טוען כי הבסיס המשפטי לרישום איגודים אמצעיים הוא שמצרים אשררה הסכמים של ארגון העבודה הבין-לאומי המבטיחים את חופש ההתאגדות ואת ההגנה על הזכות להתארגנות (מספר 87) ואת הזכות להתארגן ולשאת ולתת באופן קיבוצי (מספר 98). להתחייבות אלה באמנות בין-לאומיות תוקף שעולה על זה של החקיקה הלאומית. באישורו של אל-בוראי, רשם המשרד לענייני כוח אדם והגירה באופן רשמי כ-25 איגודים עצמאיים שאינם חברים ב-ETUF. עשרות איגודים עצמאיים נוספים נמצאים בשלבי הקמה.

 

חלק מאיגודים אלה, דוגמת איגוד נהגי האוטובוסים ועובדי המוסכים של רשות התחבורה המשולבת של קהיר, ואיגוד עובדי הרשות למיסוי נדל"ן הם איגודים גדולים יחסית, הנהנים מנאמנותם של הרוב המכריע של העובדים ביחידה הפוטנציאלית לצורך ניהול משא ומתן. באיגודים אחרים יש רק חמישים עד מאה חברים במפעלים המעסיקים מאות או אלפים. הפנסיות והתשלומים בגין זכויות סוציאליות של חלק מעובדי התעשייה במגזר הציבורי מותנים בחברותם באיגודים החברים ב-ETUF. השר אל-בוראי הודיע על נכונותו לנתק תלות זה, צעד שיכול להגדיל באופן דרמטי את מספר האיגודים העצמאיים, אולם ההליכים הפיננסיים הכרוכים בו הם מורכבים.

 

בד בבד פתחו פדרציית האיגודים עצמאיים, ה-CTUWS והמרכז המצרי לזכויות כלכליות וחברתיות (ECSER) בהליך משפטי בו הם מבקשים את פירוק ה-ETUF ואת תפיסת כל נכסיה. הטיעון המשפטי (המוצדק) שלהם הוא, שבדומה למפלגה הלאומית-דמוקרטית שפורקה, ה-ETUF הייתה מוסד של משטר מובראק. קואליציה זו גם ניסחה טיוטה לחוק איגודים מקצועיים חדש שיחליף את חוק מספר 35. השר לענייני כוח אדם והגירה קיים שלושה סבבי דיונים על טיוטת החוק, האחרון בהשתתפות נציגים של ארגון העבודה הבין-לאומי. כמאל עבאס, המתאם הכללי של ה-CTUWS, אופטימי לגבי הסיכויים להעביר את חוק האיגודים החדש לפני הבחירות לפרלמנט שיתקיימו בסתיו הקרוב.

 

הישג נוסף של העובדים הוא העלאת שכר המינימום. בשנת 2010 נאג'י ראשד, עובד במטחנת הדגנים דרום קהיר וחבר מוביל בתנועת המחאה של העובדים, תבע בהצלחה את הממשלה בגין החלטתה מ-2008 שלא להעלות את שכר המינימום הארצי. חאלד עלי, מנהל ה-ECSER היה הפרקליט המרכזי בתיק זה. כתוצאה עלה שכר המינימום ל-400 לירות מצריות (כ-230 ₪ ) לחודש – עדיין סכום בלתי מספק בעליל, אשר משאיר את המשפחה המצרית הממוצעת, בת חמש נפשות ועם שני מקבלי משכורת, הרחק מתחת לקו העוני של שני דולרים ליום שקבע הבנק העולמי. זהו גם סכום נמוך מהרבה מהדרישה שהעלתה תנועת המחאה של העובדים מאז שנת 2008, ושעליה יש הסכמה כללית בתנועה – 1200 לירות מצריות (כ-690 ₪).

 

ממשלת המעבר הבטיחה העלאה נוספת ל-700 לירות (כ-400 ₪) בחודש, שהייתה אמורה להיכנס לתוקף ב-1 ביולי 2011. אולם, תקציב המדינה לשנת הכספים שהחלה ביום זה הוריד את שכר המינימום ל-685 לירות. העובדים ותומכיהם דבקים בדרישת 1200 הלירות.

 

שכר המינימום תקף רק לגבי המועסקים בחוזים קבועים. במגזר הפרטי נהוגים בעיקר חוזים "זמניים" המחודשים עד אין קץ, ושתוקפם שנה או פחות. המגזר הבלתי פורמלי אינו מפוקח על ידי הממשלה. שכר המינימום תקף לפיכך בעיקר לגבי עובדי מגזר ציבורי המועסקים בחוזים קבועים.

 

מאבקים שנועדו להשיג העסקה קבועה עבור עובדי המגזר הציבורי נמצאים בעליה. בחודש יוני ערכו כ-200 עובדים בחוזים זמניים של חברת שירותי הנפט פטרוג'ט שביתת שבת בת שבועיים מול משרדי מעסיקם – משרד הנפט. למרות שהכניסה למשרד לא נחסמה, חמישה עובדים נעצרו. ב-29 ביוני הם הורשעו בבית משפט צבאי ונידונו למאסר של שנה, שריצויו הושהה. זהו השימוש הראשון בצו מספר 34 של המועצה העליונה של הכוחות החמושים מה-24 במארס, שקבע קנס של עד חצי מיליון לירות (כ-287,500 ₪) ועונש מאסר של עד שנה על השתתפות בהפגנה או בשביתה "מפריעה".

 

השהיית ביצוע גזר הדין מרמזת על האיזון העדין עליו חייבת המועצה העליונה לשמור. המועצה שואפת למזער את השינויים הפוליטיים והכלכליים שמתרחשים בתקופה בה היא המדינה מופקדת בידיה ועד שתוכל להעביר את השלטון לידי ממשלה אזרחית ולגיטימית. אבל המועצה העליונה אינה יכולה לדכא את כל הדרישות העממיות ובה בעת להישאר לגיטימית בעיני העם.

 

תנועת נוער ה-6 באפריל וקבוצות אחרות של "הנוער המהפכני" שקמו בעקבות ההשתלטות על כיכר תחריר בין ה-25 בינואר ל-11 בפברואר גילו בתחילה חוסר נכונות לאמץ דרישות כלכליות ספציפיות, למרות הסיסמאות הפופולריות שדרשו "צדק חברתי". ואולם, מאז הפגנות הענק ב-1 ביולי וב-8 ביולי וההשתלטות מחדש על הכיכרות המרכזיות באלכסנדריה ובסואץ, כמו גם על כיכר תחריר בקהיר, אימצה תנועה ה-6 באפריל את הסיסמה "משפחות החללים והעניים תחילה".

 

הדרישות הכלכליות הפכו לבולטות יותר מאז העימותים שפרצו בין משפחות חללים לבין בריוני משרד הפנים בקהיר בסוף חודש יוני. שלט גדול שהוצב מעל כיכר עראבין בעיר סואץ, עליה השתלטו המהפכנים, ביטא תמיכה בדרישות הכלליות של שלב זה בתנועה המהפכנית. משפטים ציבוריים מהירים יותר לחוסני מובראק ולבכירי משטרו שהואשמו בשחיתות, וכן טיהור משרד הפנים, השולט על המשטרה ועל שירותי הביטחון האחרים, היו במקום גבוה ברשימה. על השלט הופיעו גם הדרישות לתכניות תעסוקה לנוער (האבטלה בסואץ גבוהה באופן מיוחד) וקביעת שכר מינימום ומקסימום ארציים. הדרישה האחרונה אומצה גם על ידי אלה שממשיכים לשבת בכיכר תחריר.

 

לצד חוסר הנכונות מצד המועצה העליונה של הכוחות החמושים, יש מכשולים רבים נוספים בדרך להגשמת שאיפתם של המהפכנים לצדק חברתי. כוח האדם של המשטר הישן, דרכיו, גישותיו ומוסדותיו מושרשים היטב ברחבי המדינה.

 

כך למשל, מנהל במחסנים ימיים סואץ, אחת מחברות הבת של רשות תעלת סואץ, תיאם עם המודיעין נצהאי וכפה את נוכחותו בחקירה של עובד שובת ב-11 ביולי (1200 מעובדי מחסנים ימיים שובתים כעת). אותו מנהל סיפר למודיעין הצבאי שהוא ואחרים התערבו במחאה בכיכר עראבין ב-8 ביולי וכפו על המשתתפים במחאה לחזור בהם מהצהרה "טיפשית" שהוציאו (עיתונאי חלק עמי הקלטה של השיחה בין המנהל לבין קצין במודיעין הצבאי).

 

ב-7 ביוני מאה נשים שהועסקו בעבר על ידי חברת הטקסטיל מנסורה-אספנייה ניסו לפדות את משכורת חודש אפריל בגובה 300-250 לירות (172-144 ₪) ממשרדי הבנק המאוחד במנסורה. בשנת 2008 מנסורה-אספנייה, חברה פרטית שהוקמה בשנות השמונים בעיר טלחה שבדלתת הנילוס, בצידו השני של הנהר ממנסורה – פשטה את הרגל. הבנק המאוחד, הנושה הגדול ביותר שלה, רכש את מרבית מניות החברה. בנובמבר 2010 מכר הבנק את מניותיו בחברה מבלי לשלם פיצויי פיטורים כנדרש בחוק לעובדות שנותרו מועסקות בחברה.

 

בין העובדות שדרשו את משכורתן הייתה מריים חוואס, בת 44 ואם לשלושה ילדים. עובדי הבנק המאוחד סירבו לשלם לעובדות, לעגו להן ואמרו להן "לכו לחסום את התנועה ברחוב אם אתן רוצות את הזכויות שלכן". וכך הן אכן עשו.

 

שוטר תנועה אמר לנהג משאית שלא יכול היה להמשיך לנסוע בפקק התנועה שנוצר: "דרוס אותן. הפיצויים עבור כל אחת מהן הם 50 לירות (כ-29 שקלים)". הנהג דרס את מריים חאווס ואישה נוספת, סאמח עיסא. מריים נפטרה בדרך לבית החולים וסאמח נפצעה קשה.

 

פיצויים טרם שולמו בגין הדריסה של אף אחת משתי הנשים. נהג המשאית מואשם בגרימת מוות ופציעה ברשלנות, אך שוחרר ללא ערבות, מה שמעיד על כך שהוא עשוי לקבל יחס סלחני, אם בכלל יאותר כאשר משפטו יתחיל בסוף יולי. שוטר התנועה לא אותר.

 

עשרה ימים לאחר מותה של מריים חוואס, שילם הבנק המאוחד לעובדות מנסורה-אספנייה את פיצויים הפיטורים לפי שיעור של משכורת של חודשיים וחצי עבור כל שנת עבודה. העלות הכוללת לבנק הייתה 62,000 דולר.

 

חייהם של העובדים במצרים עדיין זולים בעיניהם של רבים מהשוטרים, פקידי הממשלה והמנהלים בחברות הן במגזר הפרטי והן במגזר הציבורי. מה שהשתנה, וזהו ההישג החשוב ביותר של התנועה המהפכנית, הוא שהעובדים אינם מוכנים עוד להשלים עם המצב הזה.

 

בעודה מחלימה בבית החולים, שאלה סאמח עיסא "איך חיים יכולים להיות שווים חמישים לירות? אני לא רואה עתיד עד שאקבל את זכויותיו. זה מה שאני רוצה."

 

ג'ואל ביינין הוא פרופסור להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת סטנפורד. פרסומיו האחרונים כוללים את הדוח Justice for All - The Struggle for Worker Rights in Egypt בהוצאת Solidrity Center ואת הספרSocial Movements, Mobilization, and Contestation in the Middle East and North Africa בהוצאת אוניברסטית סטנפורד, אותו ערך יחד עם פרדריק וריאל.

 

 

---

פורסם במקור באנגלית באתר Foreign Policy. תורגם לעברית על ידי המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית.