פתח דבר
 

אין חולק על כך שהיאוש במקומותינו חוגג. חמש שנים מלאו לאינתיפאדת אלאקצא, והפעילים, המתנגדים והארגונים הישראלים הפועלים נגד הכיבוש הולכים ופוחתים, הולכים ונשחקים. הכוח העצום והמוטיבציה שהיו לכמה מאות אנשים עם ההלם של פרוץ האינתיפאדה דועכים נוכח הסיזיפיות של המאבק, שסופו אינו נראה באופק. השיח הימני מתחזק והולך, מוחק כל חלופה אחרת, ובין הסרטים הכתומים לכחולים חשים רבים מאנשי מה שמכונה כיום "השמאל העקבי" רחוק-רחוק בשוליים, ממש בכוכב אחר. השמאל לא מצליח, ולא רק השמאל הרדיקלי: גם השמאל הציוני לא מצליח. אפשר אמנם לדבר על הצלחות קטנות, בודדות, במאבקים מקומיים, על התרחבות חסרת תקדים של פעולות מחאה, של פעולות משותפות לישראלים ופלסטינים או של סרבנות פוליטית, ובכל זאת, כל אלה מתגמדים נוכח העובדות בשטח, שנקבעות בהררי בטון, בעקירת עצים ובהריסת בתים בכל מקום בין הנהר לים על ידי הממשלה הכי ימנית שהיתה פה אי פעם. 

ההבדל בין שלטון הימין לשלטון השמאל הציוני בארץ מתבטא בעיקר ביחסם ליהודים, ובמידה פחותה מזאת ביחסם לפלסטינים אזרחי ישראל. ככל שהדברים אמורים בפלסטינים תושבי השטחים הכבושים – כאן ההבדלים בין ממשלות ימין ו"שמאל" הוא מזערי ואולי אף לא מורגש. זה מוזר, כי למראית עין, הימין וה"שמאל" נבדלים ביניהם בעיקר בתחום המדיני, כלומר בפתרון שלהם לסכסוך הישראלי-פלסטיני. מבחינה כלכלית, כבר הרבה שנים אין חלופה אמיתית למדיניות הקפיטליסטית הנאו-ליברלית של שני הגושים הפוליטיים הגדולים. 

ה"שמאל" הפסיד בארצות הברית, הוא הולך ויורד מגדולתו במערב אירופה. במדינות הערביות שסביבנו השמאל הוא חוג אקסקלוסיבי הנאבק במשטרים בלתי דמוקרטיים ובאופוזיציות שמרניות ודתיות. דווקא ברשות הפלסטינית השיג השמאל לאחרונה הישג נאה. אולם בהרבה מקומות אנו עדים לנטייה גוברת לחזור אל ערכי משפחה ודת מסורתיים, אל פטריוטיזם מסתגר ובדלני, אל קפיטליזם אנוכי, לבחירה במשטר של פחד ובוויתור על זכויות דמוקרטיות על מנת להתגונן מן "הטרור". גם במקומות שבהם השמאל מצליח – אורוגוואי, ברזיל, דרום אפריקה, הודו – הוא עושה זאת תוך הורדת ציפיות וויתור על יעדים רדיקליים. 

מצד אחד יש הסבורים כי "ככל שיהיה יותר רע כך יהיה יותר טוב", וכי עד שלא תקרה פה התמוטטות טוטאלית שום דבר לא ישתפר. מוטב אפוא שתיעלם גם מראית העין של השמאל, ויידע העולם שבישראל אין שום כוח משמעותי החותר לשלום. מצד שני, כדאי לזכור שכל הידרדרות רק מחמירה את המצב, וכל נזק ועוול שנעשה מקטין את הסיכוי לתקן אותו בזמן הקרוב: הלבבות מתמלאים שנאה ופחד, ואלה הם האמא והאבא של הבורות, ההסתגרות, הגזענות והאלימות. זהו כדור שלג שאין לו סוף, ולפיכך ייתכן שעדיף גם שמאל מתון ופושר על פני הג'ונגל הימני המשתולל כעת סביבנו.

מעבר לשאלה אם התהליך הוא טוב או רע, הוא משפיע על יכולת הפעולה שלנו: כאשר חקירות שב"כ או אמצעים חדישים ומסוכנים לפיזור הפגננות הן מנת חלקו של כל מי שמעז ללכת נגד הזרם, בין אם נסע למחנה הפליטים ג'נין או רק להפגין נגד הגדר עם בעלי ברית פלסטינים, יש כרסום מתמשך ביכולת שלנו להפיץ את המסרים הללו הלאה. השיח הציבורי מידלדל והולך, רמת הדיון יורדת, ואיתה מצטמצמת כל השקפת העולם הנחשבת לשמאלית: מבחינה מדינית אולי עוד נשאר ממנה משהו, אבל ההיבט המדיני מנותק מהקשר החברתי, הכלכלי, המיגדרי, הסביבתי, וכן הלאה. כל אלה עברו סקטוריאליזציה, ואין כמעט פעילות הוליסטית המביאה בחשבון את כל הגורמים – לא ברמה הפרלמנטרית ולא ברמה החוץ-פרלמנטרית. בכלל, נראה שהימין הוא מעין העדר שיח פוליטי: הוא מרדד כל תהליך לתופעה חד-ממדית, סינכרונית, נטולת הקשר – תמונות בודדות שמצטלמות היטב. ההקשר הוא תמיד מסובך יותר, וקשה להסביר אותו בשני משפטים. 

במבוי הסתום שבו אנחנו נמצאים, עלינו גם לבדוק מהו חלקנו במצב שנוצר. מהן השגיאות שנעשו ואפשר היה למנוע, ומה מתוך אלה הן מגבלות מבניות ונסיבתיות שקשה לנו להתגבר עליהן? מהם התהליכים שבהם אנו משתתפים, במודע או לא במודע? חסרות לנו אסטרטגיות חדשות, מסורות של מאבק, ויכולת להתבונן בביקורת על עצמנו. השמאל – יהודים, ערבים, מזרחים ואשכנזים, נשים וגברים, בורגנים ושכירים עניים, משכילים יותר ומשכילים פחות – לא חף מטעויות. ויותר מכל, נראה שבכל תקופה עלינו להמציא את הגלגל מחדש. 

הגיליון שלפניכם הוא ניסיון – לא ממצה – לעצור לרגע ולצבור את הניסיון. להביא קולות של פעילים במסגרות שונות בשמאל, שיבחנו את הניסיון שצברו, את הטעויות שעשו ואת ההישגים שהשיגו. הכותבים כאן מתבוננים בפעילות שבהם הם מעורבים או היו מעורבים בעבר. אין כאן ניסיון להביא תמונה מאוזנת: כל אחד מהכותבים כאן כותב על המאבק שבו היה מעורב יותר מכל, המאבק היקר ללבו, הקבוצה החשובה לו ביותר. לבקר את הזולת ולתת עצות יודעים כולנו – זו אולי מסורת אחת שרק הולכת ומשתכללת אצלנו – אבל כאן יש ניסיון להתבונן על הפעילות מבפנים. 

מקובל לבחון גיליון נושא לא רק במה שיש בו אלא גם במה שאין בו. ובכן, הגיליון רחוק מלהכיל את כל המאבקים החשובים בשמאל לדורותיו, ואין כאן תמונה מאוזנת גם מבחינות אחרות: אין כאן שוויון בין נשים לגברים, לא בין אשכנזים למזרחים ולא בין יהודים לערבים. להפך: כל מאבק נסקר כאן מנקודת מבטו של אחד האנשים המזוהים איתו ביותר, וההבדלים בפנאי וביכולות של אנשים שונים גם הם היו לרועץ בניסיון לשרטט תמונה מגוונת יותר. אם תרצו, זהו עוד אספקט של המצב שבו אנו נמצאים.

יסמין הלוי